THISISPAIN מאת הלל קוגן

THISISPAIN מאת הלל קוגן היא עבודה פוליטית ובו בזמן פיוטית. קוגן מדברר את האנושי, מציג טווח רחב ומרשים של איזונים בין שני האלמנטים-דיבור ותנועה. ולמרות הסגנון הנון-שלנטי נטול המאמץ, לא מדובר כאן ביוצר שהוא פרא אציל ואינטואיטיבי, קוגן יודע בדיוק מה הוא עושה ובמה הוא מאמין, מצליח למגנט.

ביחד עם הכוריאוגרפית ורקדנית הפלמנקו מיכל נתן, ותוך כדי רצפי פלמנקו מרשימים ומעוררי השראה, הם יוצרים מרחב של השהייה והתנגדות המולידים חוויה של חירות לשמה. מזקקים באופן מבריק ומענג, מצחיק וקיומי את החיים, ממשילים משל לטווח של פנטזיות לא ממומשות, מהפוליטיות ועד לתיירותיות באבסורדיות של מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. נעים בתוך עולם שלם של קלישאות הנוגעות לזהות לאומית השואפת לטרנספורמציה לזהות ספרדית, הרי בכל זאת יש סיכוי שכולנו גורשנו משם.

״אני מת על ספרד, אני מת על ספרדים״ הוא מכריז וממשיך ומהלל אותם על היותם ״חמים״, "ספרד זה תשוקה“, ״מקום של סימני קריאה“, תרבות שבה "מאצ'ו זה גבר, לא נזיל ולא נדיף, כמו אצלנו״, הוא מפרק את העמדה המהותנית והיציבה בנוגע לזהות.

והקצב של העבודה מזכיר עליה על מתקן בלונה פארק. ברגע אחד הוא ונתן פוצחים במחיאות כף קצובות. נתן שסופרת בספרדית, שומרת על מקצב של 12 פעימות, ואחרי מונולוג שלם על מספרים המהלל את המספר הטיפולוגי 12, מציין ש"לא הכל בחיים חייב להיות 10״. הוא עובר לשיר את "קן ציפור" של ביאליק את "בארץ אהבתי" של גולדברג, שומר על הספירה. מגולל את המטא־סיפור, את הבניית הנרטיב של הזיכרון הציוני הקולקטיבי, אבל עם הסטות. וככל שהניבט מהבמה יותר הירואי, פטריוטי וחד־צדדי, כך העבודה מצחיקה יותר. היחידים שיוצאים ״טוב״, ״טהורים״, הם הצוענים, אתה יכול להיות צועני רק אם נולדת כזה.

ברגע אחר הם בונים שור משמלות הפלמנקו ראשו סלסלה עם כידון. עוטים שמלות זנב, נעים באיטיות עם מטאטא בין רגליהם ששומר על שובל ארוך אבל גם מטאטא ביעילות את הריצפה, הופך בהמשך לגיטרה, מניפה, מסרקיה לשיער, מסמנים המזוהים עם הדימוי הקלישאתי של הפלמנקו. הנוכחות הכריזמתית של כל אחד מהם מעצימה את נוכחותו של השני.

אפשר לצרוך את המחול של הלל קוגן ברובד הקומוניקטיבי והמיידי ביותר, במקביל, אפשר לצרוך אותו בממד הרעיוני-אינטלקטואלי. הדימויים שלו מכילים אינספור רמזים, רפרנסים ומחוות ישירות לתולדות האמנות והתרבות. מבטת היררכיות בין הקאנוני לסתמי, מתיך אותם יחד ומשליט בהם סדר משלו. ידיו של וסלב ניז'ינסקי ב"ברבור הגווע" מתוך "אחה"צ של הפאון“, ישו הצלוב, ״גרניקה״ של פיקאסו וגם ״כרמן״ (קלאסיכיס) הנובלה של פרוספר מרימה הידועה יותר כאופרה של הצרפתי ג'ורג' ביזה.

לקראת הסוף עושה קוגן סובלימציה לאבל, הכל נוטה למונוכרומטיות וכיתוב PAIN שמוקרן במשך כל היצירה על הקיר האחורי של הבמה משתנה ומשתלב עם הטורסו החשוף של קוגן המגלם בגופו רצף שלם של מחוות של הסבל האנושי רווי קדרות. הפלקטיות השטוחה המכוונת מפוררת את ההומור והפה הפעור באימה מוסיף משקל.

והפתיחות הבלתי מתפשרת אבל החפה מסנטימנטליות והבחירה המדויקת של חלקי הפאזל יוצרות עבודה שגם חלקיה חזקים וגם השלם מורכב ומרטיט. יחד עם זאת ולמרות הברק, כדאי לקוגן לפעמים לשחרר את האחיזה במילים ולהיכנע לאהבה הגדולה שלו לרקוד, ליכולת וההכרח לזוז. הכוריאוגרפיה שלו היא כלי שבי, שכולא לא רק את התנועות אלא גם את הסובייקטיביות. וכשהוא רוקד הוא מצליח להזיז את האישיות הגופנית שלו, לצאת מתוך גבולות האינטימי ולזהור על הבמה במאבק נצחי של האינדיבידואלים, מאפשר לנו לחוש את מאבק המשמעות שבוקע מהגוף. THISISPAIN היא עבודה ממכרת, שעוברת בקלות, מרגשת בחוצפתה. בעיקר כי הלל קוגן הוא יוצר שיודע להפיל לנו על הראש את הפטיש הכי כבד משל היה פטיש מתנפח ליום העצמאות, מטעין בנו מחדש יראה והנאה, שקוראות לנו לשוב.