״חלום ליל קיץ״ בלט דורטמונד

״חלום ליל קיץ״ של הכוריאוגרף השבדי אלכסנדר אקמן, הופק במקור עבור הבלט השבדי המלכותי, ועלה על הבמות ב-2015 ואף זכה בפרס מדיאה – להפקה הטובה ביותר בסקנדינביה. הגלגול הנוכחי, שהגיע לישראל, הוא הפקה מחודשת של בלט האופרה של דורטמונד שהוקמה בשנת 1904. הלהקה מנוהלת כיום על ידי הכוריאוגרף הסיני שין פנג וואנג, וזהו הביקור השני שלה בישראל.

אבל כשצופים בבלט דורטמונד כדאי להניח ל"חלום ליל קיץ" מהמחזות המוכרים ביותר של ויליאם שקספיר שנכתב כנראה בשלהי המאה ה- 16 כי הקשר בין השניים אסוציאטיבי וקלוש, לא באמת מעניין או בונה איזה גלגול־צורה, גרייה מטפורית, שימוש מגוון בסמלים הצוברים נפח ומעשירים זה את זה. אקמן לוקח את המחזה של שקספיר ומביא אותו אליו הביתה, אל חלום ליל הקיץ שלו, ליצירת מחול בת שני חלקים-ליל קיץ וחלום.

החלק הראשון מתייחס לאידיליית מידסומר, החגיגות המסורתיות המתרחשות בשבדיה ביום הארוך בשנה, לרגל היפוך הקיץ הצפוני. לאחר חודשים ארוכים של חשיכה, השבדים מקיצים משנת החורף ויוצאים בהמוניהם אל הרחובות, לחגוג כל עוד האור נשאר. ואכן החציר הסינתטי שמילא את הבמה היה אלמנט אפקטיבי שיצר שדה זהוב עליז ואיפשר לרקדנים להתגלגל בתוכו, להתפלש בתוכו, להניף אותו באוויר, בתנועות ידיים זריזות ליצור בעזרתו משיכות מכחול עזות זהובות של סערת רגשות, מקימים לתחייה את מה שלא הוזן כהלכה בחורף וכעת ניתַן לו לפרוח, לפרוש כנפיים, להשלים את מה שלא הושלם.


והם מתגלגלים ורומסים אותו תחת צעדיהם, מבצעים דואטים, רודפים זו אחר זה במשובה, מתחרים במרוץ שקים. שמיכות פיקניק נפרסות, כוסות יין משיקות, זרי פרחים מקשטים ראשים ותמונות קבוצתיות מצטלמות. והם רוקדים במעגל סביב עמוד המייפול הענק – אותו עמוד עץ גבוה שצורתו הבסיסית צלב ובקצותיו עיגולים, שמקורו בתקופה הפגאנית הנמצא בלבו של הטקס המסורתי. הכל מתנקז למשתה בהילוך איטי, הזרועות הנעות מעל הראש חוזרת להשמיע שוב ושוב חבטה. ואם יש מאבק משמעות שבוקע מתוך הפעולה הוא מהר מאוד מגיע לקיצו.

בחלק השני-החלום, בנוי משברי סיטואציות סוריאליסטיות, מלא בקבינטים-של-מוזרויות, ומאפשר לאקמן לעשות ככל העולה על רוחו. מיטה נטויה באוויר מזכירה לנו שזה רק חלום, ויש בו בלגן מכוון שחלקו עובד וחלקו פחות. זוג גברים ערופי ראש בחליפות ועניבות יושב בקצה שולחן ארוך מסתודדים ומשיקים כוסות יין, רקדנית בודדה בסמוך אליהם בוכה. ויש גם דואטים של רקדנים במעילי גשם, דג עצום מימדים יורד מן התקרה, רקדניות עטויות גלימות קש נישאות אל על, רקדן עם כובע שף חוצה את הבמה על נעלי פוינט וחושף את ישבנו, רקדנית בחצאית טוטו שחורה צוללת לזרועות רקדן אחר, שולחן המשתה הארוך מתרומם באוויר ונותר תלוי באלכסון, דמויות סמרטוטים בגודל אדם נזרקות לאוויר, ואל מול קצה הרדיפה יש רקדן אחד שפוסע באיטיות לכיוון הנגדי, מישהו חוצה את הבמה עם אופניים, יער צומח מלמעלה. וגם אם שוב יש לנו כאן כמו בחלק הראשון, איזשהו אקט מקריב עצמו מראש של תפסת-מרובה-לא-תפסת, איכשהו למרות הסימבוליזם השקוף, הכל ביחד יוצר מתח, בין הרצון לפענח לבין הרצון להתמסר.

ואם יש רגע אחד בלתי נשכח הוא תנועתן של דבוקת רקדניות בחולצות ארוכות מרפרפות, פזורות שיער, צועדות ימינה ושמאלה על פוינט כמו להקת דגים מעניקות לנו פרק זמן שנחתך באבחה שמעתה מסמן את מה שלפני ומה שאחרי, למה שהיה אמיתי ואהוב ונהפך לרסיסי זיכרון.

אז מה קיבלנו? הרבה סצנות גדולות עם אקשן, חבורה נהדרת של שישה מוזיקאים משובחים שמנגנים בלייב על הבמה, בליווי זמרת גדולה – חנה טולף, וכמה גימיקים ערמומיים שנועדו לסחוט פרצי צחוק. כל זה פינוק נדיר ומרענן — ודאי ביוני המזרח־תיכוני האכזר. ואין ספק שזו להקת מחול טובה, וברור לגמרי שאקמן הוא כוריאוגרף שחווה דברים בתשומת לב ואינטנסיביות גבוהות, אבל התוצאה היא יצירה מתורבתת מאוד, בעלת עוצמה אסתטית משמעותית ותו לא. נדמה לי שאקמן מפסיד כאן היכן שהוא היה בטוח שהוא מנצח.

שתפ.י ביקורת