Dance Me מאת בלט ג׳אז מונטריאול
מונטריאול אחוזה בטרפת לאונרד כהן. בעיר שסובלת לעתים מפילוג, שיש בה מיעוט אנגלופוני ורוב פרנקופוני, כהן המשורר, הסופר והזמר־היוצר יליד העיר נהפך בה למעין נביא אורבני-בחייו ובמותו, דמות שכל העולם אוהב, מלאך שומר חילוני שכולם יכולים לסגוד לו. דור חדש משנן את מילות שיריו. חסידיו המושבעים מבקרים תדיר במוישה'ס, סטייק האוס מהולל, כדי לטעום מצלעות הכבש, המאכל שאהב. בפנתיאון אושיות התרבות של מונטריאול מוקצה לזמר הרגיש והצנוע מקום מיוחד, עילאי. ואי אפשר שלא להזכיר גם את תמונת הקיר עצומת הממדים ועזת הצבעים המתפרשת על פני תשע קומות על צדו של בניין בשכונת פלאטו־מון־רויאל. מדי יום עולים לרגל חסידיו לחלוק כבוד לדיוקנו המצויר של כהן, המביט בהם בעצב מתחת למגבעת הפדורה שהייתה לסמל המסחרי שלו.
כהן שהתגורר במשך תקופות שונות בחייו בניו יורק, בלונדון, באי היווני הידרה ובלוס אנג'לס, בעצם מעולם לא עזב את העיר, "אני מוכרח לחזור למונטריאול שוב ושוב כדי לחדש את הקשרים הנוירוטיים שלי“ הוא העיד על עצמו. ולכן Dance Me, העבודה של בלט ג׳אז מונטריאול בהשראת יצירותיו של לאונרד כהן, כמעט מתבקשת. הלהקה הרפרטוארית הקנדית, שהוקמה לפני יותר מחמישה עשורים, יוצאת מהמחול הניאו-קלאסי ומערבבת סגנונות למכביר, ביקשה וקיבלה מכהן את ברכתו ליצירת המופע אך הוא מת בנובמבר 2016 בגיל 82 לפני תחילתן של החזרות.
לא פחות משלושה כוריאוגרפים בינלאומיים אחראים על התנועה המלווה את שיריו של כהן ומתעוררת לחיים באמצעות 14 רקדני הלהקה: אדוניס פוניאדקיס היווני, ואיחסאן רוסטם הבריטי שווצרי שאחראים לרובה. ואנאבל לופז-אוצ‘ואה הקולומביאנית בלגית, שתרמה דואט אחד. אם כי לצערי במהלך היצירה לא תמיד אפשר להיות בטוחים מי יצר מה.
והכל כאן מזדמזם בקלות. פיזיות ואנרגטיות שמדבקת רקדנים. נונשלנטיות לא מעונבת והומור ששואבים קהל לתוך מחול נאיבי מיושן וידידותי למשתמש. ויש כאן מצבי רוח משתנים, הבלחות של דימויים, ורמזים למערכות יחסים טובלים בחושניות, מלנכוליה, כיסופים, תחושה של אהבה נכזבת, סולואים עגמומיים, דואטים מלודרמטיים ואוניסונואים קבוצתיים מאניים, ושלישיות עם תנועות אנרגטיות, כמעט התעמלותיות, מעוטרות בהמון הרמות, בעיטות גבוהות, הכל הסתחרר למערבולת.
לא ניתן להטיל ספק ברמת ההפקה שעטפה הכל בעזרים טכניים אטרקטיביים כדי ליצור נופי מצב רוח שונים: תמונות וידאו, אפקטים דיגיטליים, קטעי אודיו של קולו של כהן וקטע חמוד המשלב מכונות כתיבה ישנות. חלק מאלה מוסיפים ניואנסים לאופי היצירה, ואילו אחרים פשוט נשארים גימיקים. והרקדנים מצוינים, האנרגיה והשליטה שלהם בתנועה בלתי ניתנת לביטול, אם כי אין לנו שום דרך להעריך את האקספרסיביות או הרבגוניות שלהם בתוכנית החדגוונית הזו שלעיתים האסתטיקה שלה הזכירה יותר מכל קליפים משנות ה-80.
השיר "סוזאן", המספר על מערכת יחסים אפלטונית עם אשת חבר-הרקדנית סוזאן ורדאל, שאיתה נהג לטייל ברחבי ה"אולד פורט", הנמל הישן במונטריאול, אזור רומנטי שקול שקשוק גלגלי המרכבות הרתומות לסוסים על גבי אבני הכביש בו יצר קצב אורבני. המילים, "והשמש נשפכת למטה כמו דבש / על גבירתנו של הנמל", מתייחסות לפסל הבתולה מריה הניצב בראש נוטר דאם דה בון סקור, כנסייה מהמאה ה-18. כל היופי הזה זכה לדואט פשטני ואילוסטרטיבי, שמבחינה תנועתית מתרכז בייצוג במקום בדבר עצמו. וככל שהתוכן הצטבר כך הוא הפך יותר לרקע, עד שנראה היה שלעולם לא נקבל שקט או אפשרות להתבוננות אמיתית.
ברור לגמרי למה בלט ג׳אז מונטריאול היו צריכים את לאונרד כהן אבל מה שלא ברור הוא למה שיריו של כהן היו זקוקים למחול שמטרתו לבדר ולשלוח את הקהל הביתה שמח וטוב לב. כי למרות הניסיון ליצור הומאז׳ פואטי, הערב בכללו, הוא נופת צופים. שואו ארוז כהלכה, ערב נגיש ונעים, לא מטריד, שהולך על בטוח ופונה לקהל שבע שלא בהכרח מחפש אתגרים. וסביר להניח שאת ״הללויה״ נזמזם כולנו כל הדרך הביתה. מעבר לכך? לא בטוח מה יישאר לנו כזיכרון.