הלהקה הרפרטוארית אטרבלטו שמקום מושבה הוא בעיר רג’ו אמיליה שבצפון איטליה, נחשבת להקה מובילה בתחום המחול העכשווי באיטליה, ולא מעט כוריאוגרפים מובילים הסכימו ליצור ללהקה או לתת לה לבצע עבודות קיימות שלהם. עכשיו 13 שנה אחרי ביקורה הקודם בישראל, חוזרת אטרבלטו עם הערב “אנטיתזה”, הכולל שלוש עבודות של שלושה יוצרים מובילים.

את הערב פתחה ״זאב״ עבודה מוקדמת של חופש שכטר המבוססת על עבודה שנקראה במקור DOG ונוצרה לפני 13 שנה עבור ה״סקוטיש דאנס תיאטר״, כשבגירסה הנוכחית הוכפל מספר הרקדנים.  שכטר שניסה לדחוס מיליוני שנים של אבולוציה לתוך 30 דקות, מגיש ב״זאב״ לקסיקון גדול של חומרים, מקצבים והמצאות, ובעיקר את מה שיתברר במרחק הזמן, כאבולוציה של היצירה שלו.  מעורר את תשומת לבנו בתנועה בתת-קבוצות, למצב של על פי תהום, של עולם הולך ונעלם, עולם של הכחדה, שיבוש ומצבי קיצון. נוקט בפעולות רומזות של אחיזה בזיכרון, הנצחה, מחיקה, חפירה, גילוי והסתרה, לקטנות ואספנות.  הגופים הנעים שפופים, נמוך, שוב ושוב מאבדים כאן את הילתם והם חלק מניסיון נואש של עמידה יציבה בחלל, ביטוי ליחסים בין נצחי לארעי, בין הנני לחסרוני, ובין רוח לחומר.  

ושכטר מנסח כאן את המושג ׳טבע׳ דרך פירוקו והרכבתו מחדש לכדי תחביר הנוקט עמדה, ומאלץ אותנו להתמודד עם השאלה ׳מהו אנושי׳, כשהוא מנסה להגדיר מחדש את האנושיות באופן דינמי. ״זאב״ מגלה מבנים סימביוטיים מוטציות ביזאריות, מעין ביוטופ שהתגלה ולא פוענח. גוש אנושי רוטט שמכיל בתוכו את כל הפעולות העדינות והאלימות שמשאירים החיים באדם–שבטיות סוחפת, הדממה דרך חזרה רפטטיבית, נסיון להתנער בהשלכת כתף לאחור, מחול בשניים, זיכרון של מגע, זחילה, חבטה וחיבוק עצמי. מחכים עד שמישהו ימחה כף ויעצור את כל זה. בברירת מחדל המתקבלת עם הגב לקיר.

בעולם שבו האנושות מדושנת וחסרת מנוח והגודל רק ממחיש את הטרנספורמציה הליניארית שעוברת הטכנולוגיה, ועמה האנושות, לעבר כל מה שהוא גדול יותר, חד יותר, מהיר יותר, היפר־אובססיבי, בעל שאיפה קבועה ומתמשכת להשתדרגות, מסתפק יירי קיליאן, מחשובי הכוריאוגרפים בעולם,  במידע רזה לכאורה וחסכוני בפועל. העבודה הפיוטית והגועשת שלו מ-2002, “14:20” (כמשך היצירה), מתייחסת לזמן, חיים, מהירות, אהבה וזקנה. לצלילי המוסיקה הנמרצת של דירק האובריך יצר קיליאן דואט שהוא קידוד ויזואלי עתיר פיתולים חדים והנפות בין רקדן ורקדנית חשופי חזה. רחוקים מלהיכנע, נעו השניים בביצוע רב-דקויות שעמד היטב בשינויים המהירים בין תנופה לסטטיות, בין תחושת חוזק וכוח לתחושת סכנה ונפילה, בין שעשוע ועונג, בין חיים ומוות, כשהם הולכים וקטנים לעבר שתי נקודת המגוז, הנמצאות מתחת למשטח הלינולאום של הבמה. אז נכון לא מדובר כאן בצפייה באורגניזם חדש אלא יותר בעבודה יפה ומגובשת להפליא, שיש לה נוכחות וערך קונקרטיים בזמן הרוחש שלה.

ב”אנטיתזה” מחפש הכוריאוגרף היווני אנדוניס פוניאדקיס הפכים וניגודים כמו מקומי וגלובלי, איטי ומהיר, גברי ונשי, מופשט וקונקרטי. אבל מונסון המסרים הנשקף אלינו, יוצר עייפות גדולה מגודל המאמץ. וזה מתחיל בחושך, עם סולו גברי בו הרקדן אוחז בשני צינורות ניאון ומעביר אותם לאורך גופו כמו בבדיקה ביטחונית, ומסתיים בסולו נשי של רקדנית האוחזת כדור אור זוהר, שני הרקדנים מתמזגים בסוף לדואט, מפעילים פופוליזם זול. ובין לבין נעים הרקדנים בתוך קומפוזיציה מהירה, ברצפים אקסטטיים, מתפוררים ומתכנסים מחדש לקבוצה בקצב המסתחרר כאבק. יוצרים רומנטיקה של ערים חרבות ואפוקליפסה, בצפיפות גבוהה של מחוות, הפרעות, נשימות. נרדפים על ידי המוסיקה הבארוקית של שלל מלחינים איטלקים כמו ג’וזפה טרטיני, פרגולי וסקרלטי, המתנגשת עם המוסיקה האיטלקית העכשווית של פאוסטו רומיטלי שמאתגרת את גבולות הז’אנר הקלאסי ומפגישה אותו עם יסודות של רוק קלאסי פסיכדלי. מייצרים שילובים של שלישיות ורביעיות במערך של סצינות שונות שבחלקן מזכירות פסלים קינטיים או מהבהבים ונכבים כלוגו צופן הבטחה. והקומפוזיציות האינטיליגנטיות של פוניאדקיס אינן ניתנות להכחשה אבל  הצונאמי המבוית שיצר כאן מתברר כמצבור אלמנטים, ערבוב ציטוטים וקלישאות של סמלים, סימנים ואלמנטים, שמוכיחים בעיקר שהעולם שלו שטוח. לא מספיק לקרוא לעבודה ״אנטיתזה״ כדי להקל על הצופה לקשור את התזזית, את היופי, את כל החסר קשר ופשר, לעבודה אחת שהיא כאמרתו הידועה של המשורר הצרפתי לוטראמון: “יפה כמו מפגש בין מכונת תפירה לבין מטרייה על שולחן הניתוחים“.