״ מאת אורי לנקינסקי ו״שרופות״ מאת מיכל הרמן ורותם וולקThe Suit״
המבט בעבודות של אורי לנקינסקי ושל מיכל הרמן ורותם וולק הוא מבט מדוייק ומקרוב הלוכד את הקיום האנושי בחולשותיו. השלוש מנסות להגדיר מחדש את האנושיות באופן דינמי, מציגות מקרי מבחן קלים לעיכול ומדוללים ברמה הומאופתית ממש
בעבודה ״The Suit״ חוזרת אורי לנקינסקי אל דמותה של ״הגברת הראשונה״ המפורסמת והפופולרית ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית-ג‘קי קנדי, ואל הסיור ההיסטורי המצולם שהנחתה בבית הלבן ב-14 בפברואר 1962 כנתיב פרפורמטיבי. עבור קנדי, שהתייחסה ברצינות לתפקידים המסורתיים של הגברת הראשונה – כאשת משפחה וכמארחת למופת, הפרויקט העיקרי בזמן כהונתה כגברת ראשונה היה רסטורציה של הבית הלבן, ואת התוצאה המוגמרת הציגה קנדי לציבור במסגרת סיור נרחב מצולם שערכה לכתבי טלוויזיה ושודר בטלוויזיה האמריקאית בחג האהבה במטרה להסביר לציבור כי השיפוצים הייו למטרה ציבורית, וכי הבית הלבן הינו יותר ממשכנו של הנשיא — מדובר בסמל להיסטוריה האמריקנית, ולגדולתה ועוצמתה של אמריקה.
ולנקינסקי ממירה את שפת עיצוב הפנים והחלל, על הפלצנות והגחמנות שהיא כוללת, לפן ביקורתי, חוגגת את אידיאולוגיית הטעם כשהיא עורכת לנו סיור מודרך במרחבי אולם החנייה של תמונע, כשומקום מרהיב. מתעכבת על גדולות כקטנות, מגרם המדרגות ועד תיבת החשמל שהפכה מטכנולוגית למוצג מוזיאלי נדיר, כשהדיווח מצליח להפוך כל דבר לסינתטי ומלאכותי, לגרסה ריקה של עצמו, ממסגר את הרגש. והיא צועדת בשלוות נפש אנינה, לבושה בחיקוי של חיקוי-האאוטפיט המפורסם ביותר של קנדי, אותה חליפה וורודה, העתק מדויק של שאנל קלאסי בסגנון קרדיגן, שהגיעה מ"שה נינון", סלון בפארק אווניו, עם כובע פילבוקס תואם שאותם לבשה ביום ההתנקשות בבעלה. מביאה את התבנית הטלוויזיוניות המקובעת לקצה חשוף ומגוחך של התלהבות חלולה. מקרין את ארכיטיפ האישה השקטה והיפה לצידו של גבר שגם כשהיא רוצה לירות היא לא יורה, רק מדברת.
והנוכחות של לנקינסקי כיוצרת באה לידי ביטוי באותה שקילת מילים דקדקנית שיוצרת קומפוזיציות של תנועה. אבל כשהתנועה מופקעת מהדיבור ומנסה לשלם את מס הכוריאוגרפיה, לנקינסקי מחטיאה, לא בזה מובטחת הכנות, הכנות נוצקת דווקא מתוך תנאי הפעולה הקשוחים שהכתיבה לעצמה- אי-כניעה לאנושי בשום תנאי – מתנהלת ברציפות, שבה כל מהלך הוא אקוטי, נשארת ריקה כמופת של עצמה.
בעבודה ״שרופות״ מיכל הרמן ורותם וולק חושפות את תופעת הגרופיות בפרקטיקה גופנית מאנית זריזה מוכנות בכל רגע לבייש עצמן בפומבי. במחוות מבוימות ומסונתזות של מעריצות מהוקצעות, הן מתנפלות ומתלהמות מול מחסום שרירותי, מתפשטות, משליכות חזיה. בשמחת ההיטמעות הן שרות ביחד המנוני הלל מבית מדרשה של שרית חדד: ״שרופה עליו לנצח אני אמות עליו תמיד וליבי כולו רותח הוא עבר והוא עתיד״. משלימות בגופן את קיפאונו השטוח של פוסטר, מעניקות פנים לישות המופשטת. שוב ושוב מציגות את עצמן בסער ופרץ אינפנטילי מתוך איזו תנופה אוטומטית. מדגימות עד כמה האמנות העכשווית היא בועה שצריכה שמישהו אחר יחזיק ממנה, אחרי שהיא צומצמה לדרגת שואו, תשוקת האמן הופחתה לדרגת תקשורת, וההצלחה האמנותית נהפכה לתפישת פריים־טיים.
אבל העוצמה הגבוהה גם כך, עד לרמת ההצפה, התוהה והטועה תדיר, מצרה את נקודת המבט. ולמרות הדיוק בקנה המידה של העבודה ובביצוע, הנושא עצמו מרגיש כבר כמו קרב מאסף שאיבד מתוקפו, עד שנדמה שלהרמן ווולק חסרה הבנת העיתוי כיוצר רלוונטיות. וגם חסר איזה ציר שני שיכול להתקיים מתוך אותן התנהלויות שבלוניות מתישות, זה שרואה בהן מערכת תירוצים- תיאורי אי-היכולת שלנו להתמכר, להתמסר לאינטימיות. ריצה נואלת שהיא גם בריחה ממקום וגם בריחה אל מקום ובעצם היתקעות במקום.