״פלייבק״ מאת אוהד נהרין

אחד הרגעים החזקים בסרט התיעודי על אודותיו, "מיסטר גאגא“, הוא קטע סרטון מתוך ארכיון ביתי שסיפק נהרין בו הוא שוכב באמבטיה, פורט על גיטרה ומזמר שיר רוחני אפרו-אמריקני משירי העבדים של ארה״ב "Nobody knows the trouble I've seen“, הרגע היחיד שלוכד אותו בחשיפה רגשית אמיתית, פיגורה רק בעיני עצמו, רגע לפני שיהפוך לפיגורה אמנותית תובענית, מושא להערצה.

וצריך לגייס את הרגע הזה כשנהרין עולה על הבמה הקטנה, באולם "ירון ירושלמי“, לבוש מכנסי דגמ״ח וחולצה שחורה מכופתרת עם שרוולים ארוכים, תמיד שרוולים ארוכים, ששוליה נותרים מחוץ למכנסיים, מביט בנו במין משועשעות שיכולה ליצור אנטגוניזם. וצריך לגייס את אותו רגע מאז כמו להיות בטוחים שהשני אמנם שם, וכדי להאמין שזו פתיחה פתאומית אל דרך שרואים רק את תחילתה.

"פלייבק", מופע היחיד של אוהד נהרין, הוא מופע מוזיקלי בתנועה שרקח לעצמו בשיתוף פעולה עם שורה מרשימה של יוצרים, וחוזר לבמה אחרי תקופת צינון ארוכה מרצון. ונהרין הניצב מול המיקרופון המרכזי, מושך בכבל שחור שמשתרך מהתקרה, שופך לחלל מקלחת של ביטים אלקטרוניים. מידת הריכוז גבוהה, המקצב מפעיל אותו וחודר אליו, אפשר להבחין שהדמיון מוליך אותו למקומות חדשים, מרטיט את גופו הגמיש להפליא, לא יכול להיפרד ממתכונות גופניות נרכשות, מוצא את התענוג לא בדימוי של התנועה אלא בתנועה עצמה. לפתע הוא מתנער ושולח יד לכבל, ומפסיק באחת את התנועה. 

אחר כך הוא יתחמש בגיטרה בס, מנסה בינו לבינו את הסאונד. והוא ישיר בקול עמוק ומחוספס 11 טקסטים, הכל מתוזמן ומוקפד, במינון נכון. זמן קצר אחרי שהוא עולה על הבמה ורוקד, מצטרפות אליו שתי רקדניות עבר של להקת בת-שבע, יערה מוזס ואייר אלעזרא, בתלבושת קצרצרה עטוייות גרביוני רשת, ומתיישבות על שרפרף גבוה משני צדדיו מעט מאחוריו. ונהרין יורה בנו מילים ברצף אסוציאטיבי בהתקפה אגרסיבית צפופה- חושך, שמים, עננים ומים, חלודה, פטריות אחרי הגשם, חגים, מכסחת דשא, סוס ועוד סוס, שעון, כמו ספירת מלאי של העולם של הכותב. מהלך הקושר את החפצים למנגנון ההגנה האנושי מפני הריק. ברגע מסוים הקטלוג נספר לאחור, כמו זמן שאיבד שליטה. עד שאחת הרקדניות מושכת את הכבל, מפסיקה את הרעש. 

והוא שר ושומר על חזות לוגית-פילוסופית: “ראיתי אותך צוחקת, ראיתי אותך בוכה, ראיתי אותך שונה ומשתנה. ראיתי אותך רוקדת, ראיתי אותך גדלה, ראיתי אותך אוכלת, ישנה. ראיתי אותך אוהבת, ראיתי אותך שמחה, ראיתי אותך מלוכלכת, רגועה. ראיתי אותך שותקת, ראיתי אותך זרה, ראיתי אותך מורכבת ופשוטה. ראיתי אותך לומדת, ראיתי אותך יפה, ראיתי אותך שואלת ומשיבה. ראיתי אותך מדממת, ראיתי אותך רכה, ראיתי אותך מסוממת, שיכורה. ראיתי אותך גומרת“. ומיד אחרי השיר הזה, נזרקות שאלות כמו מתוך רמקול שהושתל בתוך הראש של הקהל, שאלות סרק חטטניות מציצניות שרוצות לדעת עוד, ומה, ומה קרה בדיוק ומתי, "מתי כתבת את השיר הזה? מה האורך של המופע?", בשלב מסויים הקונקרטי מתחלף לאבסורדי עם שאלות כמו "מה המרחק לקו האופק? בשביל מה צריך אותיות סופיות?״.

ויש בטקסטים של נהרין איזה סירוב פנימי להיכנע למה שיכול להוליך לשלמות רגשית או דינאמית, איזה קלקול מכוון, "גם בלילה גם ביום גם בבוקר – בום. בום, בום, בום. גם בקיץ גם בצל גם ברדיו – בום. בום, בום, בום. מתי, מתי? מתי, מתי? איה, מיה ויעל, רותי, איזבל – בום, בום, בום. גם בקיץ גם בצל גם ברדיו – בום. בום, בום, בום. מתי, מתי? מתי, מתי?“.

ומי שמכיר את יצירתו של נהרין יוכל בנקל לזהות את הציטוטים מתוך הקטעים שהשתמש בהם ב“זינה", ואת הפעלת קהל מתוך "אנאפזה" ופרפראזה על "העלבת הקהל", מחזהו של פיטר הנדקה שהיווה נקודת מוצא ל“וירוס״ וזוכה כאן להפוך ל״האדרת הקהל״ של אוהד נהרין. ויש גם את השיר מתוך החלק האחרון של ״משה״, בו הוא ביחד עם שתי הרקדניות נעמדים לפני המיקרופונים, רוקדים ריקוד של התפתלות בצעדים גדולים, המוסיקה קצבית ומלווה את הטקסט בלופּ: ״המצמוץ והעיכול וגם הנשימה, בלתי רצוניים הם וגם האהבה, שפכו לי את המעיים על המדרכה, לפני מונחת כל הארוחה, סושי חומוס גלידה, עכשיו אחרי מותי אני יודע, אין מפלט אין מפלט מהנאד של הפנאט…“ ואין כמו נשים שמקיאות ומזמרות את זה בקצב של רוק אבל בשורה האחרונה של השיר העולם כבר מתחיל להתעוות ולקרוס מול ההקאה ופחד מוות מריח של פנאטיות.

באחד מההדרנים מתוך השניים, ישיר נהרין: ״למה, למה ילדים, למה ילדים דתיים, למה ילדים דתיים, מפחדים, למה ילדים דתיים מפחדים מכלבים״. מנסח היטב את החתרנות באופן שלא מנסה לחנך למוסר. ואין ספק שנהרין, רב-מג של קומפוזיציה, מצליח במהלך הערב לפרק ולהרכיב הכל לשלם בעל אמירה קוהרנטית. שירת הנונסנס, האי־גיון שלו, ברגעים המוצלחים שלה, היא ביטוי של תשוקת היחיד להיות מובן לפי דרכו. המעניקה הזדמנות פומבית לאינטימיות ששמורה לאדם עם עצמו- לבטא בקול רם הבלים, לכאורה.

האי־גיון מאפשר לבטא כל דבר, כל עוד הקצב קולח אבל בבסיסו הוא גם התנגדות להיררכיות, והוא הופך בחוכמה את הכל וכולם לשווים: הילדים, הדתיים, הכלבים, המצמוץ והעיכול, איה, מיה ויעל, והבום. אבל הירארכיה בין הרקדניות לנהרין המעניק להן רגעים של חסד, אומר את שמן ומבקש מהן לנוע, מחטיאה. והן נעות, ויושבות, ונעות ושרות שוב יושבות, כמו פועלות מצטיינות ביום של חופש מחכות לרגע בו כוחן שוב יידרש. ו"למה? כי הן רוקדות נהדר וזה סקסי“ אמר נהרין באחד הראיונות איתו כשנשאל לתפקידן בכוח. וקשה ב-2019 להתייחס אל זה בנונשלנטיות כאל ״אבק דרכים בתלתליו״.