להקת ג׳סיקה לאנג
שש עבודות מחול באורכים שונים נדחסו לתוך תוכנית הערב של להקת המחול של ג׳סיקה לאנג עד שמה שקיבלנו הוא כרטיס ביקור של כוריאוגרפית פורה, עם חצאי תובנות המדלגות כעזים פזיזות זו על גבה של זו, על אודות אהבה זוגית, קתוליות ותשוקה דתית, ותופעת פוסט טראומה אצל חיילים. שש יצירות שונות שנותר רק לשוטט בשבילים הצרים שהן השאירו בעבורנו ולנסות לחבר אותן לדבר מהותי.
שני סולואים חלפו כלעומת שבאו. ב״סולו באך״ רקדן חינני ועליז הרבה להרים את זרועותיו בחגיגה, או החזיק את ידיו על לבו. שלם וקומפקטי כמו שיר קצר. בסולו השני ״הייעוד״, רקדנית נאה עומדת לבושה בשמלה לבנה עטירת בד ששוליה הארוכים פרוסים סביבה במעגל רחב. עיקר התנועה היא בזרועות, רגליה בקושי נעות, והסולו מסתיים כשהשמלה נכרכת מסוחררת סביב קרסוליה. כשהמוסיקה ״הו מריה סטלה מאריס״ מנסה באיזו קלות פשטנית להתמיר את הכל לאיזה נשגב. וגם אם הרעיון חזק, התנועה בפועל לא מעוררת עניין רב ונשארת על סף שעשוע.
היצירה "מחשבה חרישית מתוקה” הפגישה בין תנועה זורמת של קורטט רקדנים לבין פס קול של הקראת קטעים מתוך הסונטות של שקספיר שנדמה שהושמעו מתוך הקלטות חורקות באולפן ביתי. התנועה התפתחה באופן טבעי מתוך מערכות היחסים בין הגופים, ולרגע אפשר היה להאמין שמדובר כאן בהירהור נקי שלא משועבד לסחיטת בלוטת ההשתאות של הצופה.
ב'מבט של מאה יארד' בחרה לאנג לעסוק בתופעת הפוסט טראומה אצל חיילים. זהו מחול שמתחיל ומסתיים בצעדה אילמת. בצעדים שמתחילים וקופאים באוויר בתוך קומפוזיציות ממושטרות עם הרבה אוניסונים. אבל במקום להישאר באילמות ובקיטוע, תחושת טראומה ואובדן, בהרהור מורכב על שיבוש פתאומי ורב־עוצמה של הזמן, של המֶּשֶך האטי, הכוריאוגרפיה צונחת לאיזו בנאליות של רכבת אנושית ילדותית להפליא או נפילה ותחיית מתים והתעלות.
בעבודה ״דיו״ המפגישה בין מחול וקליגרפיה יפנית, טיפות דיו ניתזו בודיאו ארט שהוקרן בעומק הבמה, יוצרות מערבולת, מתנתקות לצורות, ומתמוססות בזמן שהרקדנים יוצרים אינטראקציה עם הדימויים שנוצרים. חינני? ברור. מה רע במשחק קל דעת בין צלילי רמיקסים של מים, גופים נאים נעים, על רקע טיפות דיו גדולות מהחיים. מה שגם מעלה בסוף הערב את המחשבה, שאולי כוריאוגרפיה היא לעתים קרובות האלמנט האחרון שלאנג מוסיפה לעבודות שלה.
חלק מהקסם של לאנג הוא השלמוּת והמראֶה של אותן חזיונות או משוגות דמיון אבל בסוף התחושה היא שהיצירות שלה הן תוצר של בונת־תפאורות מנומסת. וגם אם הן עשויות אולי להפליא, יופין גס ואנליטי והן אינן מצליחות לצבור איכות של מגע אמנותי חד־פעמי וייחודי אלא נותרות כבחירת סגנון צייתנית בלבד. וגם ההשתאות מהאספקט הטכני־ביצועי נמוגה מהר מאוד.