אנה קָארֵנינה כריסטיאן שפוק ולהקת בלט ציריך

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". כך נפתח הרומן המונומנטאלי של טולסטוי, המגולל את סיפורה הטראגי של אנה, שעוזבת את בעלה ואת בנה הקטן למען האהבה ומשלמת על כך בחייה. בד בבד עם העלילה נפרשת יריעה חברתית מדהימה בהיקפה, למן הטרקלינים הזוהרים של החברה הגבוהה במוסקבה ובפטרבורג ועד לאחרון הכפרים הנידחים ברוסיה הצארית. הרומן שפורסם בתחילה כסיפור בהמשכים בירחון, ובשנת 1877 יצא בשלמותו כספר, נחשב לאחד הרומנים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. עד שדוסטויבסקי, בן זמנו של טולסטוי, אמר על הספר שהוא "יצירת אמנות חסרת פגמים“.

והנה בלט ציריך, להקת הבלט הגדולה ביותר בשוויץ הפועלת בבית האופרה של ציריך, חוזרת לארץ עם ״אנה קָארֵנינה״- יצירתו האפית של הכוריאוגרף כריסטיאן שפוק, בלט עלילתי במיטב המסורת הקלאסי. לשפוק שלפני כחמש שנים התמנה למנהל להקת בלט ציריך, יש כשרון מיוחד לתזמר מערך טעון, אצור בקפידה, המשדר טעם מובהק, לרוב מאופק מאוד. הקומפוזיציות שלו בעלות הגרפיקה המדויקת והמוקפדת מציעות מבט עשיר ביותר, אך בשום אופן לא גדוש. והכוריאוגרפיה מצליחה להניע את העלילה בעיקר באמצעות התנועה, רוב הזמן ללא שימוש מוגזם במימיקה ובמשחק מוחצן.

וזה מתחיל עם העמדת הרקדנים במבנים של שלושה ושניים, עד שאפילו תפאורת עצי הלבנה הניצבים על הבמה מתאימים את עצמם- שלושה מהם מהדהדים את אנה בעלה ובנה ושניים את הזוגיות עם מאהבה הצעיר הצעיר ורונסקי. ובצד האחר של הבמה תלויים גם שני שנדליירים שמרמזים על האווירה האריסטוקרטית, והשמלות עתירות הבד מתנפנפות באוויר ומסתחררות בגוונים כהים. והמוסיקה של רחמנינוב ושל המלחין הפולני לוטוסלבסקי גם היא מקדירה את האווירה עד שהאוויר נדמה כסמיך, כאילו יש לבחוש ולחתור בו כדי להתקדם. 

ויש לא מעט רגעים מרהיבים: נשף המחולות בפתיחה בהשתתפות כל רקדני הלהקה המשוייפים והמדוייקים. סצנות המתרחשות כביכול בתחנת רכבת. הרגע בו אנה נכנעת לתשוקה בעוד ורונסקי פורם את שמלתה האדומה. וחתונה כפרית רבת החן. סצינות שחולפות מבלי לחטוא בסיבתיות פשטנית ובפסיכולוגיזם זול. המספרות את סיפור־החיים כרשימת מלאי של נזקים, מבלי להפריד בין אלה שהסבו אותם לאלה שנגרמו להם.

אבל הרגעים היפים ביותר של שפוק הוא בשימוש החכם שהוא עושה בהקפאת קבוצת הרקדנים הענקית באמצע מהלך. יש רגע של נשף בו רק כפות הידיים זזות או מרוץ סוסים מרהיב שמתנהל בסגנון של 'תמונות חיות׳. אבל אחד הרגעים הבלתי נשכחים הוא מחול קציר בו הרקדנים הגברים חשופי חזה ויחפים נעים על רקע שדה, הידיים כמו מגל וחרמש נעות בתוך מבנים ברוטליסטיים לאורך ולרוחב הבמה, לקול מתכתי חותך שנותן תחושה של אסון מתקרב. המונומנטליות מעצימה את הבדידות של הדמויות האחרות הקשורות בקשרי משפחה מסועפים. מיטיבה לרמוז על המתח הכמוס בין העיר והאנשים החיים בה לכפריות הפראית, מבלי ללעוס אותו עבורנו. 

אנה קָארֵנינה של להקת בלט ציריך היא חגיגה לעיניים אבל הלב יוצא בה נפסד. סוגיות של אשמה, גורל, אמונה, בושה, מוסר, שכר ועונש – כל אלה מוזחות הצדה לטובת החובה והתענוג של מסירת הסיפור. ״אנה קָארֵנינה״ זה לא מסע אנתרופולוגי על אודות ׳איך הם חיו׳ אלא הדגמה חזותית ביקורתית של אותה כמיהה להיות שניים שהם אחד – כמיהה שאנחנו מחד יכולים להזדהות עמה ומאידך היא הכי מסוכנת.