מאת גלית ליס"GO" 

"GO" של גלית ליס היא עבודה שהתואר 'אותנטית' הולם אותה ככפפה. היא מורכבת מנשים בטווח גילים רחב, שמתחיל בעשור השישי לחייהם ומשתרע עד לשמיני; כולן התאספו כדי ליהנות, ללא אידיאולוגיה מרחיקת לכת.

ליס, המציינת עשור לפעילותה ולעבודתה בתנועה עם הגוף הבוגר, כותבת ש“'GO"מבקשת להרחיב את הדיון מעבר לגוף הספציפי, אל קיומנו כפרטים וכחברה“. והרגישויות של ליס הן אותנטיות והיא אכן מיטיבה ללהק את הנשים הרוקדות ומצליחה לטעון את החומרים התנועתיים והויזואליים באישיותן. וקבוצה חביבה ונמרצת זו, מביאה פוליטקת גוף שונה בתכלית שדורשת הרחבת הגדרתו של המחול שנסמך יותר על פעילות חשיבתית ופחות על בטויים פיזיים המזוהים עם מחול נטו.

העבודה נפתחת לצלילי המארש ׳צה״ל צועד׳- שיר הלכת הרשמי של צבא ההגנה לישראל המבוצע בקביעות בטקסים ובמצעדים המתקיימים במסגרת הצבאית והלאומית. אולם כשהמסך נפתח, בניגוד לחיילים הצועדים אנחנו מקבלים קבוצה של 18 נשים השרועות על גבן. תנועותיהן זערוריות עד בלתי נראות כשהן מניעות כתף או מעט אגן, נוטות כספינות נטרפות על צידן. ובהמשך יהיו גם אזעקות וסרבלי טייסים ומַנָּחִים בזוגות ובשלישיות, יוצרות סוג חדש של אנדרטאות. מציעות סולידריות אחרת, הופכות את הפוליטי לקלישאתי.

ולרגע היתה תחושה שליס עלתה כאן על משהו, מציעה לנו אתוס חדש, בניגוד לאתוס הזכרי-צבאי של תקופתנו. ממשיכה אותו, מעדכנת, ומציעה בהומור משהו אחר שמתאים לימינו ולישראל מנפצת את התפיסה לפיה ישראל היא גוש מונוליטי. לא רק בחינה מחודשת של דמוי הגוף, ובדיקה ללא כחל ושרק של עמדות פמיניסטיות. 

אבל במקום כל זה, ליס הכוריאוגרפית הפלורליסטית נשארת בפסיכולוגיה במעין מקום של ריפוי בפיסוק. והנשים הרוקדות מהר מאוד מתכנסות בתוך מונולוגים אישיים על אהבתן לריקוד, על הסיבות שבהן נדרשו להפסיק לרקוד, ועל נטישתן את החלום וחזרתן לרקוד בגילן הבוגר, בניגוד לתפיסה הרווחת המקדשת את הגוף הצעיר. אלא ששם כבר היינו כשצפינו ב״גילה״- מופע שהעלתה ליס לפני עשור, בו חמש נשים חקרו איתה את הווית ההתבגרות והזקנה דרך הגוף והתנועה.

"מותר לזרוק את המגן ולברוח" כתב אַרְכִילוֹכוֹס שהיה משורר יווני ושכיר חרב, שיר של סרבן, המעמיד את הסרוב למות בלי טעם כערך הראוי לאזרח חופשי. הגיע הזמן שליס תזרוק את המגן ותצא מאזור הנוחות בו היא נמצאת, מעזה באמת לעשות שימוש בגוף המבוגר במקום להמשיך ולהגיב לו בהתרגשות ובאמפטיה, מריעה לנשים הנעות על הבמה ולמה שהן מייצגות. אמנות צריכה להיות ערה להתנגדות, זה כבר לא מספיק לראות אותן מרימות רגל מהאדמה נגד הגרוויטציה כדי להתפעל.