כשבאים לצפות בעבודה של הכוריאוגרפית סשה וולץ צריך להסכים לשני תנאים: להפעיל אורך נשימה, ולהיות מוכנים לאפשרות שבסוף, העבודה רק תחלוף בתוכנו, בתנועה עקלתונית ומבלי שניתן יהיה לאחוז בה.

וולץ, שהחלה לפעול ב-1993, נחשבת כבר חצי יובל יוצרת משפיעה המגדירה מחדש את המחול המודרני בגרמניה ובו בזמן ממשיכה את המסורת של תיאטרון ההבעה האקספרסיוניסטי הגרמני. החל מהעונה הקרובה תכהן וולץ כמנהלת אמנותית שותפה של הבלט הלאומי של ברלין שמנהלו המוזיקלי הוא דניאל בארנבוים. כשבמקביל היא תמשיך את עבודתה בלהקה.

את ״Continu״ יצרה וולץ ב-2010, על בסיס החומרים התנועתיים של עבודות אותן יצרה לאירועי פתיחה של כמה מוזיאונים בולטים ב-2009: הפתיחה המחודשת של נוייס מוזיאון בברלין שעבר שיקום על ידי האדריכל דיוויד צ’יפרפילד, וגם פתיחת המוזיאון לאמנות בת זמננו שתכננה זהא חדיד ברומא. במופע שעלה במשכן האופרה, לקחו חלק 22 רקדנים כשביניהם שלושה ישראלים; מיכל מועלם, יעל שנל ועידן יואב.

וולץ, בת לארכיטקט, יצרה עבודה אנליטית עם קומפוזיציות אדריכליות, עם ניקיון ועם רגעים של אחדות, המסתכלת בעיניים פקוחות על מי שאנחנו  ומנסה להבין אותנו ללא ניסיון לייפות את המציאות או להציג את מי שאנחנו לא. ואכן התיחום של הבמה, המרחב השחור הסגור, ההפרדה החוסמת, לוכד את הרקדנים בשומקום הנכפה עליהם, נעים בין מבנים טוטאליים לבין התפרקות צורנית מבפנים. זה חלל מטריד, חסר פשר ופונקציה, והוא במידה רבה לב היצירה, סביב הריק שלו היא מתארגנת.

היצירה מורכבת משני חלקים: שחור ולבן, כשהטמפרטורה והטמפרמנט שלהם שונה, ובשניהם מנסה וולץ לחקור את תנועת הפרט לעומת התנועה שלו בתוך דינמיקה קבוצתית. בתמונת הפתיחה שבע רקדניות בשמלות ערב שחורות נעות לצליל כלי ההקשה של האמנית הנודעת, רובין שלקובסקי, שנדמה שכל הנפת יד ומכת תוף שלה, רוצה שנקשיב לאיזה גונג הנשמע לנצח. והרקדניות מתפתלות נחשיות בתנועה גלית ומעגלית,  חומקות הן מנוסטלגיה והן מטרחנות בעזרת טון לירי מדוד. והן עוברות לסירוגין בין אוניסון לקאנון, נעות לצלילי המוזיקה של המלחין היווני-צרפתי יאניס קסנאקיס, המכילה כל תופעה צלילית שהיא, כל אירוע קולי, כל רעש, דיסוננס, צרימה, מציפה את חוש השמיעה שלנו בתופעות. 

והחלק הראשון, השחור, אקספרסיבי יותר, ונדמה שהרקדנים בו ניצבים כל הזמן אל מול וכנגד משהו, כלואים בתוך רצפים תנועתיים חוזרים, או נעים בדבוקה צפופה של גופים כפופים, פועלים ככוח מתפרץ, או נסחפים בעל כורחם לתוך הקבוצה. בתמונת הסיום, צעקה חוזרת של רקדן יחיד מפילה אותם שדודים, ׳מוציאה להורג׳ אחד אחד, מטרות נייחות ואנונימיות שניתן לראות. ככה סתם, אלימות אנוש כללית.

הרפרנסים המובנים מאליהם אולי מצילים מעט את העבודה מהמופשט, ממראה־השווא של אחיזת עיניים, וטוענים אותה לפתע באיכות היסטורית ואנושית. אלא שההומניזם הפלסטי כאן הופך את העולם לתמונת ראווה, כזו שניתן לצרוך אותה בבת אחת, בקלות ובזעזוע מתפנק, ולשכוח ממנה. מוטב היה להסתפק בג׳סטות מרומזות ומרובדות יותר: כשיד מורמת, ספק מכוונת נשק אל מקור לא ידוע בסביבה, מתפקדת כדרמה אנושית זוטרה. או בתנועה הקבוצתית הכפופה והחפויית ראש המגלמת את צלם האנוש, כיודע מה מצוי בפרטים גם במצב של הסתר פנים. כדי לאפשר לנו להשעות את האינטלקט ולהתמסר להתבוננות במחול אקסטטי, של א־פוליטיות טוטלית.

החלק השני, שריצפתו לבן מבהיק, מבקש לחשוף עולם פנימי יותר, לכאורה קריר ובהיר ופחות סוער, ויש בו תחושה של מסתורין פשוט, כזה שקיים בעצם התנועה האנושית. שורת רקדנים מתגלגלת על הבמה כסוג של חיוניות, ידיים עולות כמו צמחי מים הנעים בזרם, אצבעות נפתחות ונסגרות ורקדניות נישאות, הפוכות, רגליהן צועדות על הקיר. לאט לאט צובעים הרקדנים את הרצפה הופכים אותה ליצירת אמנות שהם נעים בתוכה. אחרי דואט על רקע היצירה המורמת מהריצפה על ידי הרקדנים, אחד מהם מרים פינה ורץ לתוכה עד שהיא בולעת אותו כמו גל.

״Continu״ היא הרהור חזותי גדול, שבו הכוריאוגרפית סשה וולץ מנסה ליצור מחדש זיקות וקשרים בין יחידים, כשהיא רועה אותם לתוך קבוצות מבועתות או מובילה אותם לתוך דואט מעמת, בתוך שפע מוזיקלי מאתגר חורק ומלא רעש. החומרי והוויזואלי משועבדים להפקת הצלילים ולמסירתם, וזו גם נקודת התורפה של העבודה כי הרגעים היפים הם אלה שהגופים נמצאים בהתמקחות עם הריק ועם השקט.

אין עוררין על כך שוולץ ניחנה בחוש קומפוזיציה מעולה הן באופן שבו היא ממקמת את הגופים במרחב והן באופן שהיא נותנת להם לגלוש החוצה מתוך עצמם, כנדנדה של ריק ומלאות. אבל ב״Continu״ היא נועלת את הרקדנים בתוך סדר יצירתי נוקשה, שלא מאפשר להם למרות מגוון הגילאים המבורך, להיות מאוד כריזמטיים, ולבטח לא מאפשר לנו-הצופים קשר אינטימי עם מה שקורה על הבמה כשהצורה היא בשורה.