NDT2 תיאטרון המחול ההולנדי
סופסוף, אחרי למעלה מעשרים שנה, חוזרת להקת המחול NDT2 לישראל. הלהקה שהוקמה לפני ארבעים שנה על ידי הכוריאוגרף המיתולוגי יירי קיליאן, נחשבת לצד אחותה הבכירה להקת NDT, כמותג על בתחום המחול העכשווי ושם נרדף לאייכות ומצוינות. ואכן כשצופים בלהקה בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה, אין ספק שיש בה קבוצת רקדנים עם כישורים טכניים נהדרים, בעלי אישיות כובשת כקבוצה, ובעלי ייחוד בולט כאינדיבידואלים בתוכה. רק חבל שלפחות מחצית מהערב הציע רפרטואר עבודות במשקל נוצה, המחליקות בגרון בנוחות. אבל יחד עם זאת, עדיין יש לברך על בואה של הלהקה ולו רק בגלל ביצוע מדוייק ומבריק שלא רואים בכל יום.
רפרטואר הערב כלל ארבע יצירות. העבודה הפותחת ״מקרה עצוב״ (Sad Case) מ-1998 של צמד כוריאוגרפי הבית והמנהלים האמנותיים הנוכחים סול ליאון ופול לייטפוט, בני זוג היוצרים יחדיו מאז 1989, מתנהלת לצלילי פסקול של מוסיקת ממבו נוסטלגית. היצירה למרות השם משעשעת למדי, ומשקפת חיפוש בלתי פוסק אחר המתח בין רגעים סאטיריים לרגעים קלאסיים. בבגדי גוף אפורים ומרוחים בבוץ, כמו קבוצה של חלקי-שלם שמחפשת את פתרונם, נעו הרקדנים בהומור שמבוסס על שפת גוף. כלומר שימוש בתנועות גופניות כמו הטחות של גוף בגוף, טפיחות והחלקות, מעוותים את הפנים וחורצים לשון הכל בצורה משעשעת. אבל בעוד שהסלפסטיק חושף את חולשתו של הגוף, שומר על המתח שבין גוף לנפש- הנפש קלילה משוטטת, אסוציאטיבית והגוף בעצם מגושם, מסורבל ולא סובל שינויים וטלטלות, ב״מקרה עצוב״ הגוף קליל ומשוטט ואת הסירבול או הקילקול יוצרות בחוכמה העצירות-קפיאות באמצע תנועה. רגעים שאת חושבת שהריקוד נגמר, ועדיין יש שם עוד ועוד. מדובר בעבודה שובת לב שאמנם לא הצליחה לספק סאטירה פיוטית אבל זכתה לביצוע מדוייק כל כך. ולולא המוסיקה השתלטנית שתמכה במחול באופן מוחלט בשביל ליצור רגעי שיא, במקום למצוא איזו מורכבות של תנועה ביחס למוסיקה, היינו יוצאים נשכרים יותר.
גם ״דברים פשוטים״ (Simple Things) של אחד מהכוריאוגרפים המייסדים של הלהקה האנס ואן-מאנן הצליחה לתאר בצורה מופתית דינמיקה של יחסים בין שני זוגות, למוסיקה של היידן. מאנן הצליח לנטרל את הממד הדרמטי שאפיין את המחול המודרני האקספרסיוניסטי ואת הבלט שקדם לו, יוצר צירופים בלתי ניתנים לפירוק, ושאינם מתכלים בשימוש, משתמש היטב בחלל הצללים שבעומק הקלעים, מה שיצר עבודה מעודנת שמרנית ובעלת עוצמה פואטית.
היצירה היותר מרתקת וייחודית בתכנית הערב היתה "ראגת חצות“ (Midnight Raga) של הכוריאוגרף הצעיר שכבר השאיר אחריו שובל של עבודות מעניינות במסגרת כמה מהלהקות החשובות בעולם, הלא הוא איש השעה של המחול העכשווי-מרקו גקה. בדואט גברי צנוע למדי, הצליח גקה באמצעים בסיסיים, במשפטי תנועה המתרכזים בזרועות ובכפות ידיים מרפרפות, ליצור דרמה רבת מתח פנימי.
ההשראה המוזיקלית ליצירה היא אטה ג‘יימס מגדולות זמרות הבלוז והג'אז בכל הזמנים, והסיטאר של ראווי שנקר בראגה- סולם מוסיקלי המשמש כבסיס למוזיקה ההודית הקלאסית שיותר נכון לומר עליו שזאת תנועה בתוך סביבה מוסיקלית מסוימת, שמבוססת על עלייה אטית וירידה אטית בסולם. מה שיצר מחול מקוטע שהמוזיקה בו סוחפת את הגוף קדימה, בבהילות, כאילו דבר מה עומד להיות מוכרע. והכל קצרצר ואינטנסיבי, כמו הפרעת סדר, או ביטוי של מצוקה שאינה יכולה להיאמר בקול, ואין שום קיר או דבר אליו יכול להתנפץ הגוף המפורק כאן לחלקיקים מלבד האוויר המקיף אותו. וזה, בלתי נשכח.
הערב הסתיים עם ”ש־בום!" (SH-BOOM!) עבודה נוספת מסוגננת ומאוד אסתטית של סול ליאון ופול לייטפוט מ-1994 בהשראת הסקיצות של גויה, המנסה ליצור מציאות רבת-פנים מתוך גישה הומוריסטית המשלבת עליבוּת ואכזריוּת עם דמיון שופע וחמלה. צמד הכוריאוגרפים מצליח להתמקם במקומות הנגישים של הדמיון והזיכרון, ולהתביית בהם ובזה כוחם וחולשתם. ״ש-בום!״ מסתיימת בהמולה של קונפטי לבן שנופל על הבמה קלישאה עיצובית נפוצה. ולמרות זאת, מאד אפקטיבית. על פסי הנייר הלבנים הזעירים כתוב בחמידות, מעין תת-סוג של קיטש: "החיים יכולים להיות חלום".