perFORMing LOVE מאת רוני חדש

פילוסופיית האהבה של אלן באדיו מניחה שהמומנט הראשון בכל אהבה הוא המפגש, והוא זה שנושא, מבחינת באדיו, את משקל הכובד המטאפיזי של האירוע. עם זאת, אחת הטענות המרכזיות של באדיו היא שעל אף הפלא שבמומנט זה, ותשומת הלב הרבה שהוענקה לו באמנות, המפגש הוא אך ורק בבחינת נקודת המוצא של האהבה ובשום אופן איננו אתר האקטואליות שלה. הסיבה לכך היא שאהבה, במילותיו של באדיו, היא קונסטרוקציה. 

perFORMing LOVE מאת רוני חדש מזמנת הרהור חכם ולירי על הדרך העקלקלה שבין טופוגרפיה לאהבה. מתארת את עולמנו כמקום של יחסים מיידיים ושטחיים, מקום שבו מושלת תשוקה במקום אהבה, מקום שבו מושגים כמו זוגיות מתאפיינים בחוסר יציבות, בארעיות, בתועלתנות, בהימנעות מהתחייבות ארוכת-טווח, נוטים לשמש לצורך סיפוק מיידי. ונדמה שבperFORMing LOVE חדש בוטחת בעצמה ובמעשה היצירה שלה, בלי שאננות, קיצורי דרך או שליפות מהמותן,  חוצה גבול בעצמה, אולי לראשונה מוכנה לחשוף איזו פגיעות כדי ליצור את השלם הישן־חדש, ששלמותו אף־פעם אינה סופית או מקובעת. ומצליחה.

ארבע דמויות מרכיבות את סצינת הפתיחה: גבר ואשה ארוזים בחיבוק על ידי ניילון נצמד וזוג רקדנים נוסף, שמעצבים אותם שוב ושוב, מתחילים לפרק את החיבוק שלהם. נוטלים זרוע ועוד זרוע, מרחיקים את הראשים, מפרידים ביניהם ויוצרים חיבוק אחר, שבו האשה תלויה בזרועות הגבר. מסמנים כי זה חיבוק לא נכון. מארגנים אותם לעיני הצופים באופן שונה. מנכיחים את הטעות שלהם, כדי ליצור מציאות שונה. נדמה שחשוב להם להראות לנו ולהם מהו אותו רגע שאליו יש להפנות את תשומת הלב. מלמדים אותם ואותנו להתחבק. מלמדים אותם להחזיק חזק זו את זה, מנחילים להם תבנית באופן מכני, מצביעים על כישלון החיבור שלהם לעינינו. טורחים, מארגנים, מתאמצים, כמו שבים ומנסים ליישב את האי-הבנה, את הסכסוך. הימצאותם מסמנת כי ההתרחשות היא מטאפיסית. נוכחותם מדגישה כי החיבוק לא הצליח להחזיק מעמד. מצד אחד אובייקטיביים, רציונליים, קרים, שכלתניים, ומצד שני סובייקטיביים, אמוציונליים, חמים ורגשניים- יוצרים הרהור לירי על החומרים מהם מורכבת האהבה.

ודמותם מעלה שאלות: האם הם הכפלה של הזוג? האם הם דמות של מספר, שפורש בפנינו את סיפורן של שתי הדמויות? ללא ספק, נוכחותם מייצרת הפרעה, אי-שקט בעיני הצופה. כצופים אנו עדים לכך שהם אלה שמייצרים את הסצינה. הם האחראים לכך שהרקדנים חוזרים שוב ושוב על אותו מהלך. ייתכן שללא נוכחותם הם היו רוקדים ריקוד אחר, אבל התעקשותם היא שמניעה אותם לחזור שוב ושוב על הכישלון. מעמתת את כולנו עם חוסר המסוגלות לאחוז זו בזה. כל אחיזה סופה שתתרופף. השריר מתכווץ והשריר מתפשט. פעולת הכיווץ ופעולת הפשיטה הן הכוח המניע של החיים. 

לאחר מכן הם פונים ועוזבים אותם, והם ממשיכים את התבנית מעצמם, כאילו איזה כוח חזק מהם מפעיל אותם, כאילו הם נתונים בכישוף. וגם כשיצטרפו לבמה רקדנים נוספים, שהפנימו את ה"הוראות" חוזרים על ההיצמדות, תנועת ההטחה של חזה בחזה, ההתנתקות, כמו היתה מנטרה, פעם אחר פעם. האחיזה שמרפה ואין בכוחה לשאת את היחד מומחשת בכוריאוגרפיה עד כאב.

ולאורך כל היצירה, חדש מוליכה את הדמויות לתוך מפגשים ומצבים שחושפים את מכאובי האהבה, הפרידה והייאוש. כל מפגש מוליד זרות וכל ניסיון לאהוב מותיר את הדמויות ברצון עיקש לחלץ תמיכה מבן הזוג. שוב מוצג חיבוק שמתפרק ושוב מוטח הגוף בקיר במקום לקבל ממנו תמיכה. ההחמצה, והכשל, הם מקור ההצלחה של המבנה הכוריאוגרפי. 

והתנועה הקבוצתית פה ושם משאירה מקום קטן לסולידריות עם בני אדם אחרים. מקשרת בין שבריריותם של הקשרים הרומנטיים והחברתיים כיום לבין השפעותיהם המחלחלות של תרבות הצריכה הקפיטליסטית, הכלכלה הגלובלית והאתוס האינדיבידואליסטי. משקפת את המצב הקיומי שבו המקום במדרג החברתי כבר אינו נתון ומובטח מאז הלידה ואילך, אלא נזקק ללא הרף לפיתוח ולאישור מחדש.

ואצל חדש, שאינה נותנת לרקדנים מנוח, הגוף פועל כמסמן של שינויים תכופים בכל הכיוונים. מבצע מעברים חדים מאוד, מפתיעים וגם טורדניים, מפוזיציה לפוזיציה. החדות של המעברים מתאפיינת גם במהות הדוממת שבה קופאת כל תנועה לכדי תמונה. בוחרת בַּאמת על פני האמונה; מה שמתרחש על הבמה, אמיתי ככל שיהיה מבחינה רגשית, הוא הצגה. גם זאת האמת. לא רק שהיא לא מבקשת מן הקהל להשעות את כוח השיפוט, היא הורסת את האשליה בכוונה. היעילות שבה הרקדנים נעים מייצגת מן הסתם את מה שקורה לדמויות שגעגועיהן נרמסים באלימות. אבל הצרימה הזאת גם מעוררת את הקהל כמו מכה על הראש. 

ובשימוש בדימויים קולנועיים איקוניים הנתמכים במוזיקה מתוך סרטים יש משהו מסתורי וחמקמק שמאפשר לנו הצופים להשליך עליהם ולנכס אותם. כך מתערבבת ההתמסרות הקולנועית עם תחושה עזה של מלאכותיות מענגת. כששני רקדנים ניצבים זה מאחורי זו מהדהדים את אותה סצינה מפורסמת מטיטאניק שבה ג'ק עומד עם רוז על הסיפון וזועק "אני מלך העולם“. באחד הרגעים היפים בעבודה הנוכחות האקטואלית והקומוניקטיבית של הגוף מתרחשת כשהגופים האחוזים זה בזה נגררים על הריצפה, הופכים לסרט נע תחת גופה של אחת הרקדניות, היד שלה מחליקה מעל גופם, ממששת אותם וממשיכה הלאה, לא עוצרת.

בסוף רקדנית אחת נעמדת בקדמת הבמה, פושטת את השמלה שלגופה ופוצחת בתחתונים וחזייה ברצף פתייני, כמו ניסוי שנעזב והתפתח עצמאית לכדי ישות תבונית שחוגגת את עצמה. בשנייה התמימות הקולנועית שוקעת במצולות ומתחלפת במודעות עצמית, ציניות ואירוניה. וכששאר הרקדנים פושטים את הבגדים ומצטרפים אליה, והדימויים ממשיכים זולגים אל מחוץ לבמה אל מדרגות האולם, אל דלת היציאה של התיאטרון הופכים לחלק מהחוץ, הכמיהות מתנפצות אל קיר המציאות באמירה חזקה וכואבת. כשהכישלון של כולנו לאהוב, לא נותר מאחור.