מחשבות על ״ציפורנִים״ מאת פינה באוש ותיאטרון מחול וופרטל | Tanztheater Wuppertal Pina Bausch + Terrain Boris Charmatz Nelken

הצגת הבכורה של "ציפורנים" (בגרמנית Nelken) התקיימה ב-1982 וכמעט מיד נתקבעה כיצירה קלאסית שהגדירה את הזירה הזו שפינה באוש כינתה תיאטרון-מחול. הכול ב"ציפורנים" נחשב אז פורץ דרך. אבל גם במבט של 2024 זוהי עבודה שיש בה הבטחה גדולה והשעיה אינסופית. מפגן שלא מתחיל ולא נגמר, שלא מגיע לשיאו או לפרקו, של ה״גם וגם״ שהוא ״לא זה ולא זה, כי אין בכלל אפשרות ל׳זה׳״. האיום שמשוח על פני המופע כרוך בפעולה המושהית הרוחשת בו, במתיחתה הגדולה, ולא רק באירועים שמתרחשים בו.

ציפורן בימי הביניים היה הפרח השני בפופולאריות שלו, לאחר הוורדים. את שמו המדעי Dianthus, שפירושו "פרח האל", העניק  לו הבוטנאי היווני תאופרסטוס (371-287 לפנה"ס). אגדה יוונית מספרת כי דיאנה, אלת הצייד, התאהבה ברועה צעיר שסרב לאהבתה. באכזבתה היא תלשה את עינו וזרקה אותה לקרקע. צמח ממנה פרח הציפורן. ואילו אגדה נוצרית גורסת כי הציפורן הופיע עלי אדמות בעקבות דמעות צערה של  מריה על ישו הנושא את הצלב. מאז הפך הציפורן לסמל אהבת אם נצחית ואחד מסמלי "יום האם". לציפורן שמות עממיים אחדים בלע"ז. אחד מהם הוא Carnation או Cornation שפירושו זר פרחים, שכן השתמשו בו בטקסי הכתרה ביוון. אחרים סבורים כי מקור השם carnation הוא מ-carnis שפירושו בשר – בשל צבעו האדום. ובדיוק בגלל כל אלה שדה הציפורנים מהווה לפינה באוש רקע ראוי, מקנה לעבודה את האסתטיקה והמתח שקיימים בה.

״ציפורנים״ משדרת תחושת איום וסכנה – אך אין זה תיאטרון של אכזריות, אלא הצגה מבוקרת היטב, תיאטרון אכזריות שהתגלגל למופע שליטה: גבולותיו מדודים, הוא מנוהל היטב, אין בו פריצת גבול או פראות. הסכנה נהפכה בו לאיום: האיום רוחש כל הזמן, אך לא מופעל לעולם עד הסוף. תובע מהצופים כל הזמן התמקמות מחודשת, ברצף של סצינות, חלקן על גבול הקריקטורה, שמחברות יחד את העבודה: רקדן בודד בלב השדה מבצע בפנטומימה את שירו של ג'ורג' גרשווין "The Man I Love“, רקדנית מייללת בבכי, ובו זמנית משחזרת את נזיפות אמה: "תפסיקי לבכות“, "תהיי בשקט“. שני רקדנים מבצעים רצף של הלקאות וצעקות שמדמה יחסים בין בן לאב: האחד נתלה על השני, שמגיב ב"תראה מה נהיה ממך“ או "זה בגלל שהרסת את המכנסיים“. משחק הילדים ״אחת שתיים שלוש דג מלוח״ הופך למערכת יחסים כוחנית כשרקדן אחד נעמד בקדמת הבמה ומסרב בעקשנות לתת לשאר הרקדנים להתקדם אל קדמת הבמה שולח אותם פעם אחר פעם תוך כדי עלבונות חזרה לאחור. כל מערכת היחסים שלהם עם ״ציפורנים״ עולה כאן. רקדן אחד קוצץ ערימה עצומה של בצל, בזה אחר זה קוברים הרקדנים את ראשיהם בערימה הזאת ומתקדמים. אישה היסטרית מנסה למנוע מארבעה גברים לזנק מפיגומי מתכת גבוהים אל מבנה קופסאות קרטון. חבורת גברים בשמלות ערב מדלגים כארנבים בתוך השדה כשארבעה גברים בחליפות מלווים אותם במבטם אוחזים בכלבי זאב אלזסיים שנובחים עליהם. הסאדיזם, יותר משהוא עולה ממחוות הגוף ואופני הנעתו, נעוץ ברפרנס ההיסטורי. 

ושוב ושוב באופן שרירותי מישהו נדרש לעבור ביקורת דרכונים. באחת מאותן ביקורות רקדן מורה לרקדנית אחת להנחות רקדן אחר להדגים חיות שונות כמו כלב, תוכי וצפרדע והוא יורד על ארבע ונובח, קופץ ומגעגע. בסיום, כאשר הרקדנים נכנסים לבמה בזה אחר זה, זרועותיהם ממוקמות מעוגלת מעל הראש, והם משתפים את הקהל בסיבות שבגללן החלו לרקוד: ״אמא שלי רצתה להיות רקדנית״, ״ראיתי את היפהפיה הנרדמת״, ״במקרה״, "רציתי להיות שונה מאחרים“, מהדהדים את  המשפט של פינה באוש: "לא מעניין אותי איך אנשים נעים, מעניין אותי מה מניע אנשים“ נותנים תחושה שהרקדנים כאן הם אנשים שחיים, חווים ומרגישים.

ואותן 7600 ציפורנים כתומות-ורדרדות על הבמה שנולדו זקורות ויפות להפליא, בתום המופע, אחרי שהמין האנושי עבר דרכן, פלס בהן נתיבים, נע ושרק ושר, והתגודד יחד במשך שעה וחמישים, יראו כפופות רמוסות, מושלכות לכל עבר. 

פינה באוש היא טומנת מוקשים מקצוענית המודעת בכל רגע למצב האדם, לפאתוס, לנשגב, לאבסורד. מדגימה בעבודותיה את המניפולטיביות שבתשתית המין האנושי. מעלה בעזרת עמדת התם הפרובוקטיבית שלה לפני השטח צביעות, שמרנות, מיזוגניה, כוח ותלות, סתירות עצמיות, טינות, פחדים, בושה וחוסר בושה. פורמת את ההסכמים הלא כתובים על טהר הכוונות, אמינות או שקיפות מדגימה את המניפולטיביות שבתשתית של כל אחד מאיתנו. ואפשר גם לומר בפשטות ש״ציפורנים״, גם אחרי יותר מארבעים שנה, היא עבודה שמכוונת לעברנו אגרוף, אגרוף קפוץ, לא נפתח, שפנוי סוף סוף לחגוג את תכונותיו הכי בסיסיות, הכי מהותיות, להכות בנו בבטן הרכה.

סדלרס וולס Sadler's Wells 

שתפ.י ביקורת