להקת בלט פרלז’וקאז יושבת בפרובנס היפהפייה בדרום צרפת במבנה בשם “פביליון נואר” שמוקדש כולו לאמנות המחול. כוריאוגרף הלהקה והמנהל האמנותי שלה אנז’לין פרלז’וקאז (Angelin Preljocaj), הוא בן להורים אלבנים שבדרכם לאמריקה הגיעו לצרפת על מנת לחכות לאישור כניסה ליבשת הגדולה. ובינתיים עד שהגיעו הויזות, אביו מצא עבודה וכך נולד אנז’לין בצרפת. אבל הילד שגדל בפרבר של פריז למהגרים מאלבניה כבר מזמן נחשב לסופרסטאר של הריקוד העכשווי הצרפתי. 

העבודה ״פרסקו״ (La Fresque ) שעלתה עכשיו בסדלרס וולס בלונדון, מבוססת על סיפור סיני מסורתי מהמאה ה-14 המספר על שני מטיילים, צ’ו ומנג, שמוצאים מקלט במקדש. שם, הנזירים מראים להם ציור קיר המתאר חמש נשים   צ‘ו המוקסם כל כך מאחת מהן, נועץ בה מבט זמן רב מאוד, עד שהוא מחליק לתוך הציור כדי לפגוש אותה. שם לאחר שנישא לה, הוא מוטח חזרה אל עולמו שלו על ידי השומרים שלה. כשרגע לפני שהוא מתרסק חזרה לקרקע המציאות הוא מספיק להבחין כי שיערה שפעם זרם על גבה בחופשיות, אסוף עכשיו מעוטר בפרח אדום, מסמל את היותה נשואה. 

והשיער הוא אלמנט מרכזי ב״פרסקו״ כבר מהרגע הראשון נדמה שגדילי שיער ארוכים צפים על המסך מתפתלים למסה סוערת שמדמה גם סערה. ובהמשך באחת הסצינות היפות והבלתי נשכחות, חמשת הרקדניות כמו ישתלשלו מהתקרה בצמות המזכירות חבלי קרקס מתפתלות סביב עצמן בתנועה לוליינית ולתוך דואט עם הרקדנים הגברים. השיער המשתלשל גם מגביר את עוצמת התשוקה וגם מבטיח את הנפילה.  ומשהו ברגע הזה גם מהדהד רגע מעבודה של פינה באוש שבו מרימים רקדנית בשערה. ובהמשך הקשר בין הריקוד לסיפור הולך לאיבוד, וההפניות נותרות סימבוליות יותר. כמו החתונה עצמה המסומנת בדואט פשוט על ידי שני זרי פרחים אדומים שהם גם זנב טווס וכתר.

והכוריאוגרפיה של פרלז’וקאז ישירה ונדמה שהוא מחדד ומגדיר את התנועות לפרטי פרטים ומטפל  בריקןד כבחפץ יקר ערך, ממש כמן שען/אומן, השוקד באהבה על שיפוץ שעון, על כיוון גלגלי השיניים, המנגנון המכני, המחוגים ומירוק הזכוכית. מה שלעיתים יוצר ניכור וקור ולעיתים הפרוצדורה של היופי שמונחת לפתחנו מנצחת, מעוררת אמוציות. לא מנסה ליצור דבר חדש אלא לגשר בין העבר לעתיד, ההתייחסות לתרבות המחול הקלאסי היא לעולם נקודת המוצא. גם כשישנם התייחסויות סגנוניות מרובות כמו ריקודי חצר, ומחול סיני ואפריקאי. 

ולמרות התאורה המדהימה של המעצב אריק סויר, והתלבושות של מעצבת האופנה התוניסאית אזדין אלייאה שהלכה לאחרונה לעולמה, ונעות יפה בין שני העולמות. למרות הקצב הנכון והיפהפיות הויזואלית, ועשרת הרקדנים המצויינים, לא מדובר בעבודה עם עומק מיוחד, וגם לא כזו שמאתגרת את המחשבה, אלא במסע פיוטי לירי שמציע חוויה מהוקצעת, עשויה לעילא, מיומנת כמעט מדי. והסוף הטוב לא משכנע. נראה כמו פלסטר של פנטסיה שלא יכול לכסות את הפצע המשוכלל. מה שמשאיר את העבודה חסרה מעט איכות רגשית. וצריך הרבה ביטחון עצמי לפעול ולנוע מהר ובלי טעויות, אבל פרלז‘וקאז תמיד נזהר, בוחר באפקטים בלתי מאיימים של קלילות ארוטית ובידוריות כדי שלא להגיע אל אותו מתח בין המהוגן למגונה ועל התלות שביניהם, עד שהרקדנים-הסובייקטים שלו הם לעולם מוסכמה מוכרת. מה שהופך אותו עבורי, למרות רגישות הביצוע, לאמן פני השטח.