עונת הסתיו 2019 “The Place”

״עידן האימה״ מאת ריקרדו בוסקריני  “The Age of Horror” Riccardo Buscarini

כשיש לנו זולת הרבה פעמים התחושה היא שאנחנו מצליחים לאחוז את החבל משני קצותיו; במינון הנכון אין גבול לקסמו אבל אבל במנות גדולות מדי, המזל שמצאנו בו בזולת יכול להיות מסוכן ואפילו משחית. הכוריאוגרף האיטלקי הצעיר ריקרדו בוסקריני (Riccardo Buscarini) בעבודתו ״עידן האימה״ (The Age of Horror) מדבר על אותה אחיזה באחר, לצלילי יצירתו האחרונה והבלתי גמורה של באך ״אמנות הפוגה״- יצירה הבנויה מנושאים הנשזרים זה מתוך זה, בוקעים כמו ציפורים מתוך משפט מוזיקלי ראשוני, קר כקרח אך עשיר אפשרויות, שבאך קבע בתחילת היצירה כבסיס מוזיקלי. 

כבר עם כניסת הקהל, על הריצפה, שני גברים אחוזים זה בזה. אנחנו יושבים סביבם כמו בזירה מתבוננים בהם מתגוששים מטווח אפס. הם ממשיכים להתגלגל בתוך שקט עד שהצלילים של הפוגה מצטרפים. והמבנה המוזיקלי שנתפס כמלאכת קומפוזיציה מתמטית כמעט,  אמנות שכופה על עצמה חוקים נוקשים ובכל זאת מולידה-כאילו באופן פרדוקסלי- הישגים שמטשטשים את הגבול בין התפעלות אינטלקטואלית ותגובה אמוציונלית, מכתיב להם את מבנה התנועה, ואחרי שהם מזדקפים הם נעים אחוזים שוב ושוב בתוך אותה זירת אירוע, שוב ושוב מודדים את הריבוע בוריאציה, צמודים למבנה היצירה, לאותה החזרה המחזורית של ביטוי בודד בווריאציה המתקדמת יותר שלו, קרועים בין האינסטינקט לברוח לרצון להתמזג. תמיד עם כיוון השעון.

והם נמצאים כביכול בעיצומו של משהו אינטנסיבי ולא ברור עד הסוף, באיזור דמדומים ריאליסטי בין חלום לתיאטרון. מפעילים משקל ומשקל נגדי. פעולת השקילה מסתיימת כשכובד של צד אחד מכריע את הנדנדה כולה, היא מתפרקת ונופלת, וחוזר חלילה. והאחיזה העקשנית בתוך הסימטריה יוצרת טבעת דמיונית בה האנטגוניזם בין שני גברים מגלם מתחים גלובליים שבהם האחד מתנגד לכוחו של השני אליו הוא קשור באופן בלתי נסבל. פורמליזם זומבי כמעט. הרוך והקונפליקט מבססים את התפתחות היותם יחד בדרגות שונות של אינטימיות.

לקראת הסוף, כשהם מקלפים את חולצותיהם השחורות איש של רעהו, בשיניהם הם חושפים את הפנים הזהוב-כסוף מבריק, הופכים לרגע לדמויות חסרות פנים, אבל גם נראים כמו אבירים-אצולה זוטרה העוטים ברדס משריון שרשראות שנחבש מתחת לקסדה ומכסה את הראש והכתפיים. פנים הזהב של חולצותיהם השחורות, גם מרמז על משחק המילים בכותרת המצליח להחזיק גם במשמעות נוספת. באיטלקית שם היצירה L’età dell’horror נשמע כמו ד‘אורו ״תור הזהב״ תקופה מיתולוגית של הרמוניה ושגשוג, פריחה תרבותית וכלכלית, שמשולה כאן, לאימה, לתמהיל של גועל ופחד, הרגש העיקרי שאחראי לגרום לנו לברוח. 

אריגת הווריאציות של בוסקריני, כמו "אמנות הפוגה" של באך, יכולה להימשך בלי סוף בפֶּרְמוּטַצְיות עשירות יותר ויותר, הופכת את העבודה למסע צנטרי־פוגאלי בזמן, אבל זה לא באמת קורה. אין לי ספק שלבוסקריני יש אידאולוגיה אבל חסר היה איזה מרחב שיפתח, אולי משהו בהיותה הדוקה מידי הופך את ״עידן האימה״ לחסרת אופי פוליטי. ואולי זה בגלל שבאחיזת הידיים כמטאפורה לאורך העבודה כולה, יש ממד אילוסטרטיבי חזק, לא משוכלל, חשוף, גולמי, משולל אירוניה השואף להבעה אותנטית, נשען על עולם דימויים שחוק וגם אינו מבצע בו מעשים מגונים, או מעמיק לתוך מדור אחר של הנפש. יש זירה, יש תאורה, ואילו המחזה – דל. 

BAAL מאת Impermanence

עבודת התיאטרון -מחול ״בעל״ מבוססת על מחזהו הראשון, החריג והבוטה של ברטולט ברכט, ״בעל,״ שנכתב ב-1918 בשלהי מלחמת העולם הראשונה ברוח התנועה האקספרסיוניסטית על גיבוריה מלאי הפאתוס והעלילות מלאות הרומנטיקה המעושה. המחזה, המועלה לעיתים נדירות בעולם, וטרם הועלה בארץ במסגרת מקצועית, מגולל סיפור מסע על נפילתו והידרדרותו של האנטי גיבור – בעל — משורר, זמר, שיכור, עצלן, אנוכי וחסר מנוחה — המפתה כל נערה הנקרית בדרכו, רוצח ואונס, ולבסוף מת לבד בבקתה ביער, נטוש על ידי חבורת כורתי עצים שיורקים בפניו. למחזה אף היתה כותרת מוקדמת יותר שעליה ויתר ברכט: "בעל זולל! בעל רוקד!! בעל משנה מהותו!!! 

בעל הוא שמו של אל כנעני קדום אבל פה הוא גם אחד מאיתני הטבע: מתאר את חלופת העונות בפיוטיות ובמועקה, "הנשמה שלי, אחי, היא אנחת שדות-החיטה“. אנרכיסט נטול מוסר. יצור א-סוציאלי, המנצל אנשים, ובעיקר נשים, לסיפוק תאוותו האנוכית, משליך אותן כשאינן נחוצות לו עוד, אך הורס בסופו של דבר גם את עצמו. דרך בהמיותו, חושף הגיבור בן החברה הבורגנית, את העולם הייצרי של הדמויות שסביבו, וצובע את חייהם בחייתיות פראית. בעולם של שמיים סגולים ועצי שזיפים כחולים הוא בז למוות, מפחד ממנו ומברך אותו בו זמנית.

וכמו המחזה גם העבודה של Impermanence הקבוצה מבריסטול שנוסדה ב-2011, אינו נשמע לכללי המחזה האריסטוטלי. מורכב מקובץ תמונות שקשרן העלילתי רופף בלבד. כל תמונה עוסקת בהיבט אחר של הדמות הראשית, ואיננה מקדמת את העלילה לכיוון ברור. מוסיקאי המנגן על ניקלהרפה- כלי מיתר שוודי הנחשב לאחד מכלי הנגינה העתיקים ביותר בעולם ביחד עם שני הרקדנים ושתי הרקדניות ובשילוב הקרנות וידיאו מעלים אותנו על קרוסלת דימויים אקלקטית. והמתנה שמוענקת כאן לקהל הוא עצם המבנה; התיאטרון החזותי פנה עורף למבנה הבדוק והעוצמתי של הדרמה, ונזקק לפיכך, למבנה אלטרנטיבי שיספק מרחב לדימויים ובסיס חדש לדיאלוג עם הקהל, בניגוד לברכט שעדיין נסמך על סיפור. אלא שהליבה האנושית של העבודה לא צברה עוד שכבות של עומק ומשמעות. מחושבת ופורמליסטית, חסרה קונטרפונקט: צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם. 

באחד הרגעים היפים אחד הרקדנים הלבוש ככומר נכנס ומבקש להוכיח את בעל, אך "העולם איננו הקרקס שלך“, "אז מהו העולם?“ שואל בעל ומגלה באיבחה לצופה את האשליה שבה הוא חי, הנע תמיד על ציר הרפלקסיה של המבט.