״החדר״ מאת ענבל פינטו

״החדר״ של ענבל פינטו, שעלה כהפקת מקור של מרכז סוזן דלל, מזמין את הצופה להאט ולהיכנס למרחב נפשי המציע הרהור והתעמקות. כגיאוגרפיה ״החדר״ הוא המקום שבו מתגוררים חלומות, זכרונות, שאיפות תסכול וכעס. ופינטו יודעת להתבונן בעולם במבט מדויק, למצות מתוך ריבוי הפרטים את המהות המאפיינת אותם, ולהעבירה, מובחנת היטב, מפלסת דרך ברעש הזמן הזה, בתוך הרעה שקמה עלינו, בתוך שגרת הדיבור במקום הזה עכשיו.

המחול מתרחש בתוך חדר זויתי, שקירותיו המאויירים מזכירים ציור דיו של נוף יפני בגווני חום אדמדם. הטבע מוצג כטפט, כהתגלות אגדתית, תצורת נוי מעשה ידי אדם. ובחדר עומדים שולחן וכיסא דקים, מעליהם מנורת קיר, מתלה ווים לבגדים וארון-שידה שתכליתו אינה ברורה.הרקדנית מורן מילר, כשגבה ממוגנט לקיר כמו נהדפה לתוכו, נעה לרוחבו, מודדת אותו, נמנעת מלצעוד קדימה. והתנועה שלה בחלל מסודרת ומחושקת, מובניה מתחברים ומתפרקים כל העת והיא נבנית מתוך המתח המתקיים בין האורגני ליצוק, בין הגופני לארכיטקטוני, בין הנוזלי לקשיח, בתוך מכניזם של קיטוע אינסופי. ויש גם איזה זימזום שמופיע שהוא הצליל של החיים. והצבעוניות המשתנה של התאורה מהחום-האדמדם לזו הירקרקה-אפורה ובחזרה, מצליחה להעביר אותנו עונה. 

והסולו הארוך יחסית נותן לנו תחושה שהיא נאטמה בתוך עצמה, בהתכנסות פנימה הנובעת אולי מאופיה המסתגר של תקופתנו, הפכה אותה לכזאת שאינה מתפשרת או מנגישה את עצמה, מושלמת בעשייתה האובססיבית, הנוקדנית- להתרחק, להתפשט, ללכת, לתלות שמלה, לחזור, לשבת,ללכת, לצאת, לחזור, לעמוד. לרגעים היא הופכת את הצד אחד של הגוף, מחליטה לנסות את הצד השני, להפוך הרגלים, ושוב נכשלת, נתמכת בקיר היציב. ונדמה שמילר למדה את שפתה של פינטו ושיננה אותה עד שהפכה למיומנת מה שמאפשר לה להחזיק את הכוונה בתוך אותם מעברים אסוציאטיביים מרתקים, המובילים אותנו לחשוב על חיינו הזעירים, שאין לנו מושג ממה הם עשויים. איפה הם מתחילים. איפה הם מסתיימים. מה מניע אותם. מה מסובב אותם. מה בולע אותם. מתי הם נהיים קלושים כאלה. מתי הם נהיים מוכי־תזזית. ונדמה שיש לפינטו צורך בפרולוג ארוך, כזה הדורש יחסי אמון והתמסרות בין הצופה לכוריאוגרפית, התוצאה היא דימוי שנמצא על סף המובהקות אך חומק מלהתקבע, כקו אופק שלא ניתן להגיע אליו. 

בחלק השני של העבודה פולש לתוך המרחב המוגן דרך אותו ארון-שידה הרקדן איתמר סרוסי. התנועה שלו אחרת, יציבה יותר, כבדה, מתערבלת. השילוב ביניהם כקטבים מגנטיים הדוחים או מושכים את המסה הנעה עיוורת, מייצר פרקטיקה חכמה של יחסים זוגיים של חיים שלמים. הקריסה הרציפה, התנועה ביניהם שנראית כמו מערכת קווים שחוצים זה את זה, חודרת למרחב הפרטי אבל לא נוגעת ואז מופנת ביחד  לאותו כיוון. כל אלה בשילוב עם האיפוק, העובדה ששום דבר שקורה לא מתחמם ומעלה את הטמפרטורה בין השניים אלא נשאר דווקא באיזה רפיון, מייצרים תשוקה עקרה מכמירת לב. הכל רוחש מתחת לפני השטח, ושום דבר לא באמת נמצא באופק השאיפות. וכשזה נגמר זה נגמר, לא ברור למה, המחויבות לצו הפנימי היא המעבידה והיא המשחררת.

בסצנה האחרונה, אנו רואים את מילר על המסך האחורי כרוח מוקפת בציפורים ובגחליליות, בתוך הגן המונוכרומטי היפה שציירה ענבל פינטו. דווקא הרגע הזה שמנסה להחזיק במובהק באיזו פנטזיה, באיזו מציאות חלופית וירטואלית, ושכל מה שהתפתח דרך ערב רב של מגעים בין מציאות ובדיון מסתיים בפנטזיה תיאטרלית, פוגם באותו מרחב שלם ומשוכלל של דיבור על חיים פנימיים שפינטו העמידה לנו באופן ממשי. מוטב היה להשאיר את החוץ כסוג של נעלם.

הכוריאוגרפיה של פינטו חגה תדיר סביב מצב יסוד אחד -כיסוף אל איזה זולת. ויש בה משהו מאוד מתוחכם אבל תמים בבסיסו, עם מרכז מאוד ברור ויציב אסתטית וסגנונית, מחול שיש בו חוכמה מכונפת. ואפשר לחוש את הכוח שבעבודה מן הצמצום במנעד החומרים וציפוף המרווחים, ב"מעט" הנגלה לעין מבעד לגריד הסגפני, השכלתני, הנהפך למצע שעליו אפשר להשליך מהתוהו הפנימי, הרגשי, היומיומי, והוא מרגיע ועושה בו סדר מסוים, נותן בו סימנים חשאיים.