״גשרים בזמן״-להקת הבלט הלאומי הצ׳כי

ביצירות של הכוריאוגרף יירי קיליאן, אחד מגדולי הכוריאוגרפים בני זמננו ומהיוצרים המשפיעים ביותר על אמנות המחול, יש תמיד תחושה של התערבות הנצחי בזמני ובעיקר יש את ההבטחה להיגאל מן הארצי, מעמיד מול עינינו פיוט מדוד שאינו נופל לדקורטיבי.

להקת הבלט הלאומי הצ‘כי הגיעה לכאן עם ״גשרים בזמן״ ערב מחווה ליצירתו הכולל ארבע מיצירותיו, אותן בחר הכוריאוגרף בעצמו לבקשת הלהקה. לא פשוט לברור מבין יותר ממאה עבודות שיצר בחמישים שנות עבודתו ככוריאוגרף. ובכל זאת בדרכו המאוד אלגנטית קיליאן מדלג בבחירה שלו בין ארבע יצירות איקוניות, אבני יסוד במפת הדרכים ששרטטו חייו בהיסטוריה של המחול. את כולן יצר עבור להקת תיאטרון המחול ההולנדית NDT שניהל ביד רמה במשך שלושה עשורים והן נעות על ציר זמן שתחילתו בשנת 1986 וסופו בשנת 2008. 

העבודה שפתחה את הערב היתה ״בלה פיגורה״ (1995), אחת מהעבודות היותר נודעות ופופולאריות של קיליאן המכילה רבים מהרכיבים שמאפיינים את  דרכו האמנותית ובהם באים לביטוי מופלא אנינות בכל מרכיב, החל מהבחירה המוסיקלית ועד למימד הויזואלי הדומיננטי, והחד משמעי. והווילונות של המסך כל הזמן מורמים, מורדים ומוזזים לצדדים, יוצרים משחק, ממסגרים וחושפים כל פעם מחדש את המוקד שעליו צריכה העין להתביית.

ב״בלה פיגורה״ קיליאן מעמיד אותנו מול אזור דמדומים על קצהו של חלום. בסצינת הפתיחה רקדנית שדופת מראה כלואה עטופה, נטרפת בתוך וילון שחור, מנסה להשתחרר קדימה אבל נמשכת לאחור. שאר הרקדנים חשופי חזה, בחצאיות אדומות וארוכות, ינועו באופן טיקסי באלגנטיות מהפנטת כמו קנוקנות ברוח רכה, פגיעים כל כך. תועפות הבד המסתחררות סביב ירכיהם מדמה עלי כותרת. והם יוצרים ביחד צורות גיאומטריות אינסופיות, מופעלים ומפעילים בתנופה עדינה. נקלעים לדואטים עוצרי נשימה באיזה מינימליזם סוער או באיפוק גדול. רקדנית מניפה רגל, לרגע הפוינט המושלם שלה נוגע בפטמה של הרקדן הניצב מולה.

וכל טפיחת יד קטנה על הגוף מחוללת תנופה. ואין אף פעם הנפות סטטיות אלא הן תמיד נוצרות מתוך התנועה, והרקדנים ממשיכים לגלוש  על גבי הרצפה לאחר שחדלו לנוע בכוחות עצמם. ונדמה שהם רוקדים בראש ובראשונה עבור עצמם  והאחד לשני, ולאו דווקא לקהל. לא מעט פעמים הם עומדים ומפנים אלינו את גבם, או פונים הצידה. והמוזיקה הבארוקית ביחד עם הלפידים הבוערים משני צידי הבמה מעוררת פאר אבוד. והרקדנים טובים מצליחים להחזיק את הכוונה, וקיליאן מספק להם הזדמנות לזהור במיטבם ולהעלות יכולת ביטוי אישית. ״בלה פיגורה״ מייצרת אימה באמצעות מתיקות, עם נוכחות מוות אגדתי או טקסי. והגוף היפה מצליח לזמן קצר להשכיח את האנושי ולשרטט את חוויית הגדול מהחיים,

בעבודה ״אלים וכלבים״ (2008), עיצוב הבמה הוא שוב חלק בלתי נפרד מהיצירה. בחלק האחורי של הבמה ניצב מסך העשוי שרשראות מתכת כסופות המייצרות תגובה נרעדת עם כל תנועה. ומעל תנועתם של הרקדנים מוקרן בשחור-לבן על מסך תלוי ,ספק בעל חיים, ספק דמות רפאים הנעה בהילוך איטי לעברנו. תחתיו ארבעת הרקדנים יתפרקו למבנים קטנים, משנים מיקום על הבמה. רקדן אחד עומד ניצב במרכז ידיו פונות הצידה, כמו מחזיק את האמצע. ויש רגעים שהם מתאבכים זו על גבו של זה, נעים בזהירות מעל העששית שניצבת בקידמת הבמה. וקיליאן שותל מיזנסצינות חלומיות, פסטורליות, שהן מיני גרסאות לבריאה, והדמות מעליהם גדלה, הולכת ומתקרבת, הולכת ומתבהרת. זהו כלב-זאב הרץ קדימה, מתנשף, כאיום התלוי מעל ראשינו. וזו עבודה שמצויה בבינאריות שבין נגטיב לפוזיטיב, בין יום ללילה, בלא זמן ומרחב פרטיקולריים, בלא הקשר, אלא במין ציפה חלומית. הירהור פילוסופי שנזהר לא להרעיש אבל מציע חוויה של השתקעות בדבר וחתירה להבין את מה שמחזיק אותו מבפנים. חוויה מטלטלת שיש בה בדיוק את סוג הפיצול שאנחנו מחפשים כצופים, בין כל מה שאני יודעת לבין מה שעומד מולי ומסרב להיכנע לאיזו הכתבה מושגית. 

״מוות קטן״ (1991), היא עבודה לשישה גברים, שש נשים ושש חרבות סיף, סביב אותו רגע אחד שבו האקסטזה מקיום יחסי מין מגיעה לשיאה. דהיינו, לשון מכובסת לאורגזמה. בעבודה מצייד קיליאן את ששת הזוגות באביזרים שמאפשרים לו לשחק במצגי פורמליזם תקופתי  מול עידן עכשווי. שש הרקדניות מרחפות לבמה בקרינולינות שחורות  בורקות, שהן שמלות-מסיכת גוף יצוקות שמוחזקת ומכסה רק את החלק הקדמי של הרקדנית, שמתחתיה היא לבושה בבגד בצבע גוף. הגברים משתעשעים בקפיצות בין הזמנים, כשלרשותם חרב סיף גמישה, שמשמשת אותם כסמל פאלי ודימוי הלוחם במשחקים שבין המינים. ויש רגעים שגל של בד משי ענק כהה שוטף את הבמה בפתאומיות, בולע ואוסף לתוכו את הרקדנים מעלים אותם לתוך מרחב קוסמי אפל ובלתי מוכר. אין ספק שקיליאן מבין את המנגנון הגופני של גוף האדם לעומק, ואת תכלית החן הנוכח והחומק,

”שישה מחולות“ (1986) היתה החוליה החלשה של הערב. הרקדנים שנראו בפאות מפודרות ובגדים תחתונים רקדו צלילי המוזיקה של מוצרט. זה קטן ומתוק ומעורר ציחקוק. שופע הומור חינני אבל נטול תעוזה.

קיליאן רואה תועפות של יופי בגופים שאחרים אינם רואים. והיופי מובן דרכו ותמיד בא איתו. אבל הוא לא יוצר מחול שרק נועד להיות יפה. הוא מכריח אותנו להשהות את אמות המידה הישנות שלנו, מגדיר מחדש את הכוח המהפכני של היפה, כדי לומר דרכו משהו חדש נוסף על גורל האדם.