״Fuck Me״ מאת מרינה אוטרו

בעבודה ״Fuck Me״, שעלתה עכשיו בפסטיבל ישראל, הכוריאוגרפית הארגנטינאית מרינה אוטרו (Marina Otero) מרכיבה מחדש את הגוף הנשי, דרך מערכת יחסים מתמדת עם חמישה רקדנים גברים על הבמה. אוטרו מספרת כיצד גופה, גוף של רקדנית, בגד בה. ואיך אחרי שלוש פריצות דיסק היא לא יכולה היתה להמשיך לרקוד, להתעלס, לחוות את העולם כמו פעם. ״Fuck Me״ היא תזכורת, הצהרה על מה שלא יכלה לעשות באותה תקופה.

״Fuck Me״ מתחילה כשבתוך הקהל יושבים חמישה רקדנים גברים, הם מתפשטים כשהם ישובים על הכיסאות, פורשים את הבגדים ורצים לבמה. ופותחים בסדרה של מהלכים תזזיתיים. מניפים את רגליהם, מניעים את האגן ואוחזים במפשעה כמו במופע חשפנות או צועדים מסביב כמו בתרכיל צבאי. חמישה גופים גבריים מציעים את ההנאה של ריקוד וירטואוזי מול אותה ציפייה מציצנית שיש בנו, על רקע שיר פופ ארגנטינאי מתקתק וסנטימנטלי. ובתוך אותה קדחת ריקודים, תדדה אוטרו באיטיות בצד הבמה, מעמידה את גופה הפצוע אל מול אותו יקום גברי שופע מיניות ובריאות.

ולרגע הגוף הזה מנושל מכל הקשר של אהבה: עומד בבידודו, דבר לא מתייחס אליו, נע כלפיו או נדבק בו. ספוג בנוסטלגיה למשהו שהיה, שלא היה, אולי געגועים לחום בתוך עולם מנוכר, או תשוקה להרמוניה בפיסות מקוטעות של צרימה. ואוטרו עם סיגריה אחוזה בין אצבעותיה, תשתלט על המיקרופון מבטאת מחשבות, עובדות, רצונות, תובעת את זכותה להיות היא עצמה. כמספרת, פרשנית ויוצרת היא הגיבורה והקורבן. הופכת את הגוף הדומם לחי. ומרגע זה הכל ידחס לתוך טקסט ותנועה וצילום: תמונות סטילס שלה, של סבתה הגוססת, צילומי רנטגן של עמוד השדרה, קטעי וידיאו מעבודותיה הקודמות, מחזרות שעוד הספיקה לעשות, נזכרת בקול מתכתי וקר בחייה ובהיסטוריה המשפחתית שלה, החל מילדותה בארגנטינה, דרך סוד המעורבות של סבה בדיקטטורה הצבאית, ההתפתחות היצירתית והמסלול הכוריאוגרפי שעברה, עד לשינוי הטראומטי של חייה. שלל סיפורים אוטוביוגרפיים אך אולי גם בדיוניים.

והיא תקרא לחמשת הרקדנים פאבלו, שם זהה גם כי באותו זמן, היא יצאה במקביל עם שלושה גברים בעלי אותו שם, אבל גם כי אותה האחדה הופכת אותה לסמכות המוחלטת והם נשארים גופים חשופים, גרסאות שונות של 'פאבלו', הממזגים את ההיסטוריה שלהם עם דרישות הכוריאוגרפיה. מוצגים לפעמים כפרסונות שונות של אוטרו.

אחד הרגעים השובים לב בעבודה מתרחש כשאוטרו מקרינה את ה״ריקוד האחרון״ שלה בסטודיו לפני הניתוח. בזמן שהסרט מוקרן הסצינה כולה מתרחשת על הבמה משוחזרת בלייב, כשאחד הרקדנים בנעלי עקב ופאה רוקד את חלקה. נוטל את תפקידה ומשכפל את זהותה. נזילות הזהות, השטף המתמיד של היווצרות הסובייקט מתרחשת פיזית כאשר גופה, וגופו, מסתחררים באוויר בעוד רקדן אחר מחזיק את רגליהם ומסובב אותן. בוידיאו היא מתנשקת, נוגעת וננגעת; גופה עובר מניפולציות, על סף ההטרדה אך מבטה המופנה תמיד לעבר המצלמה ותגובות פניה הן אינדיקציות להנאה והיא מציעה אסטרטגיות של התנגדות לקורבנות, סוג של פולחן חליפין על הזכות לתשוקה מינית ולהעצמה אישית. אוטרו עצמה בסרטון הופכת לאחד מהמבצעים הגברים שלה על הבמה. בוראת עולם ומלואו המתממש ומתמוסס בו־בזמן.

בסוף, על רקע הקיר המאדים, חמשת הרקדנים יתוזמרו לתהלוכה שמזכירה מצעד של שבויי מלחמה, מובילים זה את זה קשורים בגרביון שחור המשמש כמסכה. אותו פריט לבוש לנשים שנכרך סביב פלג הגוף התחתון כדי לאסוף אותו ולחטבו, להסתיר את פגמיו, והנה פה הוא הופך לחומר שממנו נוצרת עוד היטמעות של הגברי לתוך הנשי. מהלך נהדר בפשטותו המורכבת. ולמרות שגם אוטרו פושטת את בגדיה, היא לא באמת חושפת את עצמה. כמו גם עברו של סבה, היא נותרת בגדר תעלומה. אבל המבנה הגנטי של הכוריאוגרפיה שלה מכיל בתוכו את כל האפשרויות להתרחב.

צלקות הן תמיד סיפורים, כי הן פצע שהפך זיכרון. יש הסבורים שחומר שתוקן טוב יותר מחומר חדש. כך חשב מוצרט. כשכתב לאביו ב-17 באוקטובר 1777 על העץ שממנו עשוי פסנתר משובח מתוצרת יוהאן אנדראס שטיין מאאוגסבורג: "כשהוא מכין את הלוח לפסנתר, הוא מניח אותו בחוץ, חשוף לגשם, לשלג, לחום השמש וכל שאר השדים כדי שייסדק. ואז הוא מדביק אותו כדי להופכו חזק ויציב. הוא שמח על הסדקים והשברים, כי הוא בטוח שהלוחות האלה יהיו החזקים מכל ודבר לא יקרה להם יותר. לאמיתו של דבר הוא מעדיף לשבור אותם בעצמו ואז להדביקם. נכון שאי-אפשר להשיג פסנתר כזה בפחות משלוש מאות גולדן. היום ניגנתי על פסנתר כזה“. ״Fuck Me״ היא עבודה שנקנתה במחיר כבד שאינו רק בגדר "התפתחות", אלא היא כרוכה ביכולת אדירה להכיל אובדן ולבנות מולו דיבור.