״היום השמיני״ להקת מחול ליאור תבורי

הרבה "יום שמיני“ יש לנו בתרבות היהודית: במצוות מילה, בטהרת יולדת, בבהמה הראויה לקרבן, וגם שמיני עצרת-שרק אז נעצרת הבריאה במעשי ידי האדם. וגם ״ביום השמיני״ כתאריך שבו אירע אירוע לאורך התנ"ך, מספר בראשית ועד נחמיה: בריאת העולם, והקמת המשכן, בית ראשון ובית שני. אז מהו ״היום השמיני״ כשהוא נגזר כנספח לשבעת ימי הבריאה ואליו מכוונת העבודה של ליאור תבורי על שמונת רקדניה. על פי רש״י אחרי שהעולם  כולל האדם נבראו בשישה ימים. את היום השביעי הקדיש אלוהים לאחדות עם האדם בבחינת "שבת וינפש" במובן של במנוחה של חידלון ממעשה כדי להתכונן ליום הכי נישא ואולי הכי קדוש – הוא "היום השמיני“. משום שביום השמיני מתחיל האדם לתרום את חלקו לבריאה. מתחיל הוא לעשות מעשים של "לעובדה ולשומרה“, במסגרת המנדט של "אשר ברא לעשות“, והעולם הופך תלוי במעשיו.

ותבורי אכן לוקח אחריות ובורא ב״יום השמיני״ עולם שמזמין להיכנס אליו, ולהיטמע בחוויה התרבותית טקסית שהוא מציע. וזה מתחיל מרקדן אחד שניצב במרכז הבמה הריקה בתנוחת הלוחם, הרגליים מקרקעות את הגוף שומרות על יציבות ויד אחת נשלחת לשמיים. לא נרתע מרגעים של קפיאה באמצע הסולו.

והתנועה בעבודה רוב הזמן דינמית ונחרצת, נעה בין עמדות כמו גם יכולה להצביע על המתח שעמדות אלו מקיימות: עמדה הרואה ביצירה חלק ממנהג או פרקטיקה פולחנית אל מול עמדה המשקיפה על הפרקטיקה הזו ממרחק, מספרת עליה. בתוך תבנית שיש לה שפה פוליטית תת-מודעת משלה והיא נקשרה היסטורית לסיפור בכל התרבויות שלנו. מביעים תחושות של תשוקה, תוקפנות, שליטה וכניעה. זוחלים על שש ומצטופפים לשורה רוחבית, נושאים מישהו אחד על גבם. מעשה מרכבה. ואל מול אותה תנועה אקספרסיבית חסרת מעצורים יש גם תנועה איטית מאוד, זוחלת, שיוצרת תחושה שהם נעים בין המשורבט למסוגנן, בין מה שמספר את עצמו, לבין מה שמספרים עליו. ויש גם דואט יפהפה בין שני רקדנים העומדים זה מול זה כמעט צמודים, קרובים דיים כדי להרגיש. הפנים סמוכות והם מרוכזים זה בזה, כל אחד מהם הופך את הזר לקרוב, חושני, מזמין ומוכר, כשהאחד מתופף על חזה חברו והשני מכה באגרופים על צידי הירך כתיבת תהודה הולמת.

והתלבושות והבחירות המוזיקליות תרמו להרמוניה והשזירה של הרגעים הבימתיים נעשתה ביד מיומנת, מוליכה את הצופה בעולם מיסטי מכשף שיש בו סדרים ממשיים. רגשות אנושיים ומערכות יחסים מורכבות אשר הותכו אל תוך חלומות חסרי גבול בעלי הד פסיכדלי, עולם שלם, גדול ונדיב. עולם פנטסטי ומורכב, חלל דבקות, מקדש.

ורוב הזמן אין כאן רעש ויזואלי מיותר או חיבורים מרושלים. ולכן הבחירה בלהפשיט את הרקדן עם הברדס בעומק הבמה, כמו לשמור על קו אופק ברור, קו רקיע מובהק אל מול תוהו ובוהו של דימויים, מחטיאה. לו רק היה תבורי מאפשר לו להמשיך להסתחרר סביבם, שומר על אותה מציאות מרובדת שאפשר להסתחרר ממנה כשהיא עולה לגבהים ספיריטואליסטיים ולטבוע איתה כשהמציאות הקונקרטית דופקת על הדלת חזק מדי.

״היום השמיני היא ללא ספק העבודה הכי בשלה של תבורי הפועל מתוך עמדה אקספרסיבית. וכוחה הוא בהצתת החוויה בחושיו של המתבונן, לא בתחימה של חלל חיצוני כלשהו. כי לעתים נדמה כי המסגור התיאורטי מייצר נקודת מבט מרחיקה, ההופכת את העבודה המוצגת לאילוסטרציה של רעיון או תיאוריה שלא בהכרח מתממשים ברגעי המפגש החווייתיים שהיא מייצרת. ולמרות שלל הרעיונות שהעידו על חוש ההמצאה של תבורי, הטקטיקה נותרה מחושבת והיתה חסרה לי עדיין אמת רגשית טוטאלית והתפלשות גופנית בחומר ובהוויה הנפשית של העבודה.