״חסדים״ מאת סילביה גריבאודי Graces" by Silvia Gribaudi״

האידיאל האסתטי של יוון העתיקה, אפולו ודיוניסוס, היופי כפרופורציה והרמוניה, האור והצבע בימי הביניים, יופיין של המפלצות, מן הרועה הקטנה ועד לאישה המלאכית, מקסם היופי בין המאה החמש עשרה והשש-עשרה, גבירות וגיבורים, מן החן אל היופי החרד, הבינה והיופי, הנשגב, היופי הרומנטי, דת היופי, האובייקט החדש, היופי של המכונות, מן הצורות המופשטות אל מעמקי החומר, מדגימים את השינויים העצומים, שחלו בתפיסה האסתטית המערבית לאורך ההיסטוריה, ואת ההתנגשויות בין תפישות שונות של יופי לא רק בתקופות שונות ובתרבויות שונות, אלא גם באותה תקופה ובאותה תרבות.

מה אנחנו חושבים על יופי היום? שואלת הכוריאוגרפית מטורינו שהעבודה שלה ״חסדים״ מ-2019 עלתה מאז על הבמה בכל פסטיבל מחול אפשרי. מנסה לחולל שינוי בפרספקטיבה שלנו באמצעות גישה ארצית, על ידי מתן בידור והזמנתנו ליהנות.  מצליחה בדרכה ההומוריסטית והחדה תוך התמקדות בגוף וביחסים עם הקהל, להרכיב מערכות של הקשרים החושפות בפני הצופה טפח מהמבנה המורכב של מכונת הדימויים העכשווית, מערערת על מערכת ההקשרים המיידית שעולה במפגש שלנו עם הדימוי.

בזמן שהאורות דולקים הן בתיאטרון והן על הבמה נכנסים ארבעת הרקדנים בזה אחר זה, הגברים לבושים במכנסי רכיבת אופניים שחורים וגרביים שחורים, ואז נכנסת ה'כוריאוגרפית' והאישה היחידה, סילביה גריבאודי שופעת הגוף לבושה בבגד גוף שחור, מנקבת את החזית האחידה של גוף הרקדן.ית. כבר מהסצינה הראשונה נמתח מהלך מרכזי ועקרוני בו אנחנו כקהל נתפסים בקלקלתנו מגיבים לכל גוף אחרת, מיד נמצאים במערכת יחסים, בהרף עין תוך פרישת האפשרויות הצורניות והמבניות שבהם, מובילים מערך רגישויות, מעבירים אותם שורה של היסטים ומעמידים לעצמנו אסכולה.

מרגע זה הם ישחקו עם קלישאות מחול תיאטרליות, ובעיקר עכשוויות, ברצינות לכאורה, מנקבים שוב ושוב את בועת הפנטזיה ברצף של תמונות בימתיות. נעים בקטעים פשוטים של אוניסונו, רוקדים את אותם משפטים תנועתיים נטולי וירטואוזיות, עוצרים להסדיר נשימה. מנסים שוב לנוע בסינכרון לחזור על אותו מהלך תוך שהם מסמנים לטכנאי על שינוי אור שמגיע מאוחר מדי, מודים לו בחיוך כשזה סוף סוף קורה. 

ברגע אחר הם משתוללים מעוטרים בפרחים בפה, בבתי השחי,על הראש, על הישבן או בפטמות, אוחזים ידיים ונעים בגל. וכצפוי מקלישאות מחול, יהיו גם הנפות באוויר, עירום מוצלל במגוון פוזיציות, ותחתוני זהב וביקיני ועוד עשרות תנועות שבהן קוד המחול הקלאסי וקוד היופי ממוקמים באופן דיאלקטי במקביל ושניהם מפורקים. אחרי כל קטע גריבאודי מודה שוב ושוב לקהל, מסמנת את המעברים אבל בעיקר סוחטת מחיאות כפיים. מידי פעם היא מדברת על המוטיבציה מאחורי התנועה אבל גם משאירה לנו ״לקחת את הזמן״ כדי להבין אותה לבד, ממקדת את תשומת הלב שלנו בניסיון שלהם במקום בתוצאה. ומידי פעם הם זורקים לעברנו משפטים כמו ״אתם יכולים״ ״יש לכם  את הכוח״, מצביעים עלינו, ״אתם פנטסטיים״ – "זה יפה, לא? הלב. בום, בום“ הם סוחטים פגיעות. קופאים למקבץ תמונות משתנות בשלל קומפוזיציות, הדימויים ישירים כמעט נטולי סבטקסט. אחד הרקדנים חושף את מקור ההשראה לעבודה הפסל הניאו־קלאסי של אנטוניו קנובה "שלושת החסדים“ שתהליך הפיסול שלו החל בשנת 1814 והושלם בשנת 1817 ומתאר את את בנותיו של זאוס: אַגְלָאיָה ("זוהר"), אוּפְרוסִינֵה ("שמחה"), ותאליה (”עליזות“) שבדומה למוזות, העניקו מחסדן ומכישרונותיהן לבני האדם  והאצילו השראה על האמנים והיוצרים השונים. מה שפע? הם שואלים את הקהל ומחכים לתשובות שנזרקות באוויר, חוזרים עליהן ברצף: כסף, ילדים, בית, אהבה, פרנסה, מחול, אמנות.

העבודה מסתיימת כשהרקדנים שופכים מים ומחליקים על הריצפה בעליצות מלאת חן, לרגע היופי הופך לחוויה, למשהו משעשע ונפוץ ביותר שלא דורש ליטוש. ואולי באמת כפי שטוען קאנט הנאה אסתטית אמיתית היא הנאה שאינה דורשת דבר, היא לא מבקשת להפיק שום תועלת מהדבר היפה זולת עצם ההנאה מיופיו. יפה הוא דבר שיש בו "תכליתיות ללא תכלית“. בשורה התחתונה, וזו איננה ביקורת, האם לשאול היום מהו יופי? באמת מצליח לחרוג משאלה צרה ולשים את האצבע על דופק ה‘אקטואליה'"?

העבודה עלתה במסגרת פסטיבל ״תל אביב דאנס״

שתפ.י ביקורת