"ספיה" מאת סתיו סטרוז בוטרוס

ריקודי הפולקלור ברוב העמים לא נוצרו לבמה; הם נועדו להשתתפות הרוקדים, להנאה חברתית, ליצירת קשרים, לבילוי זמן, לחיזוק שייכות חברתית ותרבותית, לביטוי גאווה מקומית, לאומית ועוד; כוחם הגדול היה ביכולתם לרומם את הרוקדים מחוץ לגבולות החומר ובעיות הקיום הפיסי המיידי, ולהעשיר את הקיום הזה. דחיפה גדולה להתרחבותו של תהליך "הפולקלוריזם" הסתמנה בסוף המאה ה- 18 ובתחילת המאה ה-19 בעקבות מהפכות "אביב העמים" באירופה. האצולה, שבעבר ניתקה עצמה מהאיכרים וזלזלה בפולקלור שלהם, גילתה אותו מחדש במסגרת מאבקים לאומיים לעצמאות, זאת כדי לשאוב מתוכו סמלים לאומיים לחינוך, לחיזוק זהות לאומית וליצירת תרבות לאומית. 

בעבודה ״ספיה״ שבה הכוריאוגרפית והרקדנית סתיו סטרוז אל שורשי התרבות הגאורגית, ממנה הגיעה משפחתה. ספיהשוילי היה שם משפחתו של סבא שלה לפני ששונה ומכאן שם העבודה וההשראה. סטרוז מאפשרת מבט אינטימי לעולמה של לוחמת, תוך התמקדות בריקוד ״החוֹרוּמי״- ריקוד מלחמה מסורתי גאורגי השמור למבצעים גברים בלבד. לצורך כך בוראת סטרוז על הבמה מרחב של נוף כפרי מושלג מרחב שהוא מקום ושום מקום בעת ובעונה אחת. על גבי שלוש פיסות צמר צחורות הפזורות על הבמה מונחים בתים קטנים שאור מהבהב בחלונותיהם, פורשים מרחב פתוח להתרחשויות קסומות. על הקיר בעומק הבמה מטפס ענף דקיק מהריצפה לאורך הקיר. נוף שאיננו טורחים להשתהות מולו בפליאה או לתעד במצלמותינו, ושהלגיטימיות שלו נמצאת לגמרי בזכרון. ובבת אחת יש אסתטיקה, ריח, דופק ומורשת. 

סטרוז ניצבת על הבמה באוברול צמוד ועתיר פאיטיים ופנינים, לראשה מטפחת שממנה גולשות שתי צמות שחורות ארוכות. האורך המוגזם של הצמות מזכיר לרגע את הכלה מ״כלולות״- העבודה המיתולוגית של ברוניסלבה ניז‘ינסקה מ-1923, צמות שהופכות לסמל לנעוריה אך גם למסורת הכובלת אותה, קושרות ומחברות אותה לרצף המסורת כמו חבל טבור. וסטרוז מבצעת את התנועות ללא מוסיקה בחסכנות, כאורנמנט חי ומעורר מחשבה האסתטיקה המוקפדת של הבמה ממשיכה לתוך הגוף הופכת אותו לאתר אמנותי המשקף יחסי כוחות ומאבקי שליטה, ציות ומרד. ובמקום קלילות גרנדיוזית ועוצמה בלתי מרוסנת האופיינית למחול הגיאורגי, סטרוז מאיטה את התנועות, ומבצעת הכל בתוך שקט, גולשת על הבמה משייטת על ברכיה, שתי הזרועות נפרשות לצדדים והראש מוטה מעט הצידה. רגל נטועה על העקב ברצפה הרגל התומכת בפלייה, הגוף מכופף הצדה לעבר הרגל המושטת. הליכות סיקול בכפוף ברכיים עמוק. ברגע אחר היא מקמצת את כפות הידיים לאגרופים. עומדת ורוקעת. ברגעים אחרים האגודלים נשלפים. חוזרת שוב ושוב על אותם רצפים כוריאוגרפיים, רושמת בגוף את כובד ההיזכרות את אותו ידע-גוף שעובר מדור לדור.

והיא נוטלת את החרב התלוייה מעליה ומעבירה אותה על המצח, על עיניה, על שפתיה, בודקת את החדות, את היכולת הפוטנציאלית לשסף, אבל מחזירה אותה לנדן ועוטפת אותה בבד לבן משיי של כניעה. האצבעות המתעכבות מתחת לעין מסמנות בנקודה את פוטנציאל הבכי. וכמו אחרי טקס חניכה היא עוטה שטיח אחד כגלימה אוספת את המונומנטים הפזורים בחלל לצרור, ומורידה את אותן צמות שהיו כרוכות עליה כמו עול כבד, אחרי שנחשפה לכוח התורשה– לראייה השקופה, השברירית, של כל העולמות שמקופלים במורשת.ֿ

וזו לא רק החייאה נוסטלגית של עבר מדומיין, אלא יצירת נקודת מבט חדשה, ולא רק על מחול גיאורגי המשתמש במסורת לבסס עמדה שלעולם מבדילה בין גברים לנשים, אלא לחולל את הדמיון כדי לראות באור חדש את העולם הלוחמני של ימינו. כי ב״ספיה״ מפגינה סטרוז עצמאות אסתטית מפעימה. הביצוע המדוייק והצנוע שלה בונה שפה שמצליחה להעביר את אותו דבר מסתורי שחודר ונכנס בקרום הדק שבין גוף לרוח, בין הבשר לנפש, שאין לו שם. 

העבודה עלתה במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס

שתפ.י ביקורת