״אינ-פאוסט״ מאת להקת אימפרפקט

קשה לדמיין רשימה של נכסי צאן הברזל של תרבות המערב שלא תכלול את פאוסט מאת גתה. המחזה שגתה עמל על חיבורו כמעט כל חייו הבוגרים (בין 1772 – 1831) הוכר מיד כיצירת מופת, המבטאת את תמצית הפרדוקס האנושי.  גיבור המחזה, פאוסט, מוכר את נשמתו לשטן כדי לזכות בגאולה, מבקש את הרגע כדי לזכות בנצח.

בלי קשר למניעים האמיתיים שיש לגיבורו של גתה, היוותה הטרגדיה (כך הציג אותה גתה) השראה לשפע סיפורים ודימויים שבמרכזם אדם שלאחר התלבטות קצרה או ארוכה מוכן למכור את נשמתו לשטן, לרוב במשמעות של בגידה בערכים ובאנשים שהוא מאמין בהם, כדי לזכות בעמדת כוח, בצע כסף או להציל את חייו.

והנה גם להקת המחול האיטלקית אימפרפקט, שנוסדה לפני שמונה שנים, מביאה לביקור הראשון שלה בישראל את ״אינ-פאוסט״, מופע מחול המבוסס על המחזה המפורסם של גתה. הכוריאוגרפים וולטר מאטיני ואינה ברוקס, מנהליה של הלהקה, מציעים לקהל מסע בנבכי נפש האדם, דרך מחול אקספרסיבי ותיאטרלי מאד. מחוזקים בצייר בזוקה ג’ו שמצייר במהלך המופע על פודיום קטן שלוש יצירות, הראשונה מופשטת, השנייה דמותה של מרגריטה אהובתו של פאוסט, ובשלישית את פאוסט. ובייצוג ישראלי נוסף, הרקדן עידו תדמור כסולן המגלם את פאוסט. תפקיד שלגמרי תפור למידותיו של תדמור אבל לצערי הכוריאוגרפיה כלאה אותו בתוך סד, ולא באמת ניצלה אותו כראוי.

כפי שכתוב בתוכנייה, המחול מתחיל בשליש האחרון של המחזה, רגע לפני הסוף, כאשר פאוסט בערוב ימיו מביט לאחור ונפגש עם שלל דמויות מעברו: פרשיות האהבה שלו, הרפתקאותיו, התמכרויותיו, ומערכות היחסים שלו עם וגנר, תלמידו וחברו הנאמן, ומרגריטה אהובתו, דחיסות שיוצרת אינסוף דרמות של קטעי סולו ודואטים עד שקריאתם הופכת כמעט בלתי אפשרית, ואם להודות על האמת, דורשת לא מעט סבלנות.

בגרסתם של מאטיני וברוקס יש שני חידושים, הראשון הוא שאת דמות הנבל בסיפור, מפיסטו, מגלמות שתי דמויות – האחת גברית והאחרת נשית. והחידוש הנוסף בגרסתם לסיפור הקלאסי הוא דמותה של סטאנה, הרוע בהתגלמותו, זו הטווה את רשת הגורל בתוכה היא לוכדת את פאוסט. וזה היה יכול לעבוד מצויין אם תרגום הרעיונות לתנועה אכן היה מעניק עוד עומק רגשי, נוהה אל המופלא, יוצר חוויה אותנטית שהמרכיבים שלה הם תשוקותינו שלנו, ובעיותינו שלנו, המשתוקקים אל ההשתוקקות עצמה ואל הרגע האינטנסיבי מכל, הבלתי-מושג. אבל לא מניה ולא מקצתיה.

כי הנסיון של מאטיני וברוקס להרפות מן הקלאסיציזם של גתה, לקרב אותו אלינו, להפעיל שוב את הדופק שלו באמצעות עירוי דם מעורקינו שלנו, ולצקת רגשות טהורים אל תוך שעה של תנועה, אולי הצליח ליצור במיומנות יצירה רב-משמעית ומקוטעת, אבל הכל נמהל בתוך סימבוליזם שחוק עד דק, בחשכה המדמה גיהנום, לצלילי מוסיקה מלאת פאתוס. מותיר אותנו ואת הרקדנים הטובים, אבודים במרחבי במה גדולה מידי, בתוך מחוות אקספרסיביות, חשיפת שיניים וציפורניים, מבטים מיוסרים וכמובן שלל צעדים מדיטטיבים שהלמו בעיקר את המונוטוניות של המופע. כל הרגשות זכו לאותו טיפול והוגשו לנו באותה דרך- השגעון, האהבה, העצב, הפיתוי, הזעם עד שהתחושה היתה כאילו חזרנו לשנות השמונים בהם כל מה שהוגש היה אחיד, כלומר מוקרם, כלומר עטוי בשמיכה עבה ומסוכנת לבריאות הציבור של גבינה מותכת. בשבילי הדרך היחידה לצלוח את הערב הזה ולהשתמש ביצירה לישועתי אני, היתה להתייחס למופע הזה כאל פארודיה.