"Art Attack" מאת ניב שינפלד ואורן לאור

“זה סופו של הציור”, אמר לעצמו מרסל דושאן כשהביט במדחף של מטוס בסלון האווירי, ומכאן המשיך לעבודת הרדי-מייד הראשונה, גלגל אופניים המוברג על שרפרף מטבח. מאז 1913 לא פסק הניסיון להבין מה טיבו של האמן הזה, שבסך הכל בא לשחק. גם ניב שינפלד ואורן לאור באים לשחק, והם באים לשחק בשיא הרצינות. הופכים את הבמה מאתר התבוננות והרהור למגרש משחקים בו הם מפלרטטים עם מצב הסף של האמנות או הגבול שלה, כדי לייצור לכאורה מופע חסר תועלת ומשעשע, שקשור כמעט לתענוג אינפנטילי. 

ועמוד השדרה של העבודה הוא המניפסטים. שינפלד ולאור בונים תחביר מבוים בין הצהרת כוונות כתובות, כתרגיל בשחרור שליטה ובעלות. מתמקדים בכאלה שמדברים על אמנות פוליטית המתנגדת לפאשיזם, לגזענות ולאימפריאליזם ובמקביל תוקפת את עולם האמנות הקפיטליסטי והמסואב, את האמנות הסלונית והצרכנית, בנסיון להציל את האדם מהתכונה הכי מסוכנת שלו: יוהרה״. אבל יותר משהעבודה מדברת על היחסים בין האדם לאמנות היא מדברת על היחסים של האדם עם העולם, המנסה להתמודד עם מציאות כובלת בתוך תקופה מאתגרת, ועם יס־מֶניות באשר היא.

כבר ברגע הכניסה למופע ארבעת הרקדנים- רוני חדש, טל אדלר אריאלי, וניב ואורן- עומדים על שרפרפים לבושים סרבל פועלים כחול, נעים כמונומנטים פיסוליים עם כיוון השעון בתנוחות פיסוליות קלאסיות עם שינויים מינוריים. קולקציית פסלים שעוסקת לכאורה בערכי היסוד של הפיסול, ביחסים בחלל, בצורה, בחומר, פרופורציות, שיווי משקל, סטטיות ודינמיות. קצת כמו פרודיה על אמנות מודרניסטית.

וכשהקולקציה מתפרקת מכוחה הם מתיישבים על השרפרפים ורוקדים עליהם בישיבה. והם תזזיתיים ופלרטטניים או מרוכזים בגופם למצוא בתוכם את הביט הנכון, מחליפים מקומות או מצטרפים האחד לשנייה לישיבה על השרפרף, יוצרים לרגע באופן הכי בסיסי, התרחשות תנועתית שהיא פשוטה ומוחלטת, כמו הקיום. 

ויש איזה רגע שאוסף המניפסטים המותכים ביחד כאילו אין הירארכיה, מוטחים בזה אחר זה אל החלל, מדוקלמים, נאמרים, מחפשים כל פעם מחדש את הדרך בשילוב ריקוד-דיבור. לוסיו פונטנה, חוסה קרלוס מריאטגי, וורנר הרצוג, מרק מוריס, אלבר קאמי, סוזן סונטג- סופרים, ציירים, קולנוענים, כוריאוגרפים ותאורטיקנים כולם הופכים לשירשור אחד שמעלה את "אימת הריק“ ומְרַצֵּף את המחול. את מבני האנדרטה שהרקדנים יוצרים מאחור, את ההשתוללות הפרועה, בנסיון ליצור שינוי מתמיד של התהוויות שאינן חוזרות על עצמן. ויש איזה רגע שרוני חדש שוכבת על הריצפה ומרימה רגל ארוכה שמכה במיצחה שוב ושוב ושוב, הופכת למטאפורה לפעולת המחשבה, שבה כל רובד מחובר לרובד אחר. ״העולם נרקב מרוב חוכמה״ מהדהד המשפט של פיליפו מרינטי. 

והגוף כל הזמן נטען באנרגיה, מעצמו מהמניפסטים שהופכים להנחיות מילוליות שהרקדנים מתרגמים אותן לכדי פעולה פרפורמטיבית, מטעינים אותם בסיפורי חיים, מנסחים בתנועה ודיבור את המושג ׳אמנות׳ דרך פירוקו והרכבתו מחדש לכדי תחביר שלא נוקט עמדה. מוזנקים גם כל אחד בתורו לסולו פרוע של 17 שניות, אקסטזה של הכאוס, בתוך הסדר יש התפרצות של אי סדר; מאחורי כל גוף מציץ התוהו. מגאפון בודד מואר במרכז משמיע עוד מניפסטים השוקעים זה לתוך זה הבא אחריו. והרצון המתנגש כל פעם במציאות אחרת נחשף בשיא הפשטות. ארבעה רוקדים, מדי פעם הזוגיות המשתנה – גבר עם גבר, זוג של גבר ואישה, כאילו שאין פתרון לדמות הנותרת בודדה. ברגע אחר שלושת הגברים הם מעין זמרי ליווי והאישה ניצבת במרכז. עתה הם קבוצה עם סימן היכר ברור ואפשר להעיף לכבוד זה קונפטי.

"Art Attack" מחלצת את החושים מן התרדמה שכופה עלינו המובן-מאליו מכפיפותו לקטגוריות מגושמות, אינטרסים או קלישאות חבוטות. חבירתם יחד של המניפסטים מייצרת עמדה המאופיינת בנזילות. מה שמעמעם את הביקורת הפוליטית והחברתית שיכולה היתה להפוך את העבודה להרבה יותר חדה ונשכנית. למרות הרקדנים שהם פרפורמרים מצויינים והאינטואיציה החדה של היוצרים, יש תחושה שפעולת השירשור, האינפורמציות המתנגשות של טקסט ותנועה, מולידה צורה חדשה שעוד לא ברורה להם עד הסוף. דורשות תהליך עיבוד יותר ממושך ויותר קשה.

"Art Attack" מנסה להגדיר מחדש את האנושיות באופן דינמי. ואין כמו המחול, שהוא אולי פעולת הקיום החגיגית ביותר לעשות את זה. והתוצאה משמחת, ומאוד לא קפוצת תחת. רוח השתתפות ועליזות שורה על העבודה כולה, והביטוי "לקהל הרחב" זוכה ליחס לא מעליב. אז כמו שצועק אחד הרקדנים ״איפה אתם ראשון לציון?״

שתפ.י ביקורת