להקת פרסקו "Sounds Like yourself" מאת מיכאל גטמן:

פעם ידעו לאהוב באמת, לחיות בגדול ולעשות דרמה מכל דבר. פעם נדמה שאנשים נהו אחר איזו רומנטיות-נאיבית, מעדיפים את שברון הלב על סכנת התאבנותו. היום נדמה שכולנו נאבקים בתפיסה הבורגנית התועלתנית של הקיום, והחיים הם הימור ערמומי המבוסס על חישוב זהיר של דרכים ואמצעים, ואפילו אנשים שכל משאלתם היא לממש את עצמם, כבר יודעים לאן הם הולכים – והולכים לשם.

יצירתו הארוכה הראשונה של מיכאל גטמן אותה הוא מעלה ככוראוגרף אורח בלהקת פרסקו, המזוהה עם יצירותיו של מנהלה האמנותי יורם כרמי, מתבססת על טקסטים מתוך מכתבי אהבה בין הסופר הנרי מילר לסופרת אנאיס נין, ומכתבים ששלח הסופר אוסקר ויילד למאהבו הצעיר, לורד אלפרד דאגלס, בתוספת טקסטים של גטמן. כולם שוטחים מערכות יחסים אקסטטיות, הדוניסטיות, מלאות דרמות ותהפוכות.

גטמן הוא כוריאוגרף מוכשר ורגיש והוא יוצר מרחב מדוייק להפליא ליצירה. בקדמת הבמה ישובים על כסאות הרקדן־שחקן מיהיר גרובר, בידו מיקרופון והוא מקריא באנגלית את הטקסטים. בצד השני, יושבת על כיסא כשגבה לקהל, צופה שנבחרה באקראי להיות מושא הטקסט. המלל הבלתי פוסק קוצב קצב, מתקתק לנו מורס, מגביר את הלך הרוח המלנכולי והמתאבל.

מעבר לקו גבול לבן שנמתח על הריצפה, בעומק הבמה, הרקדנים מלווים אותו בתנועה. מגיבים לו בפיסות קרועות של סצינות, בשברי תנועה, בטלטלה מועצמת. הביצוע המהיר משכיח מאיתנו את הדימוי האינטימי שיש לנו ביחס לגוף. וחשיפת היתר נותנת הרגשה כאילו שהם קיימים וכבר לא קיימים בעת ובעונה אחת.

לעיתים קרובות עולה בתנועה האגרסיבית והמהירה, במחיאת הכף המשותפת וכן בשאגת הקול שלהם, הרושם של חוסר יכולת מגע או דחייה של מגע. והתחושה היא שעוצמת האלימות של ההתקפות בהן משליכים עצמם הרקדנים איש על רעהו במהירות גבוהה, הדחיפות, ההתנגשויות, והמגע לרגע, החוזרים על עצמם שוב ושוב, מופנים נגד עצמם ונגד גופו של הזולת, נראים כקרש הצלה אחרון נגד אטימות גדלה והולכת של פציעה עצמית, כדי לחוש דבר מה בכלל. מה שהולם את המצב הנפשי העולה מן המכתבים מבלי להיגרר לאילוסטרציה של הטקסט.

ויש גם עירום תלוש ולא ברור של אחד הרקדנים שעסוק בלרדוף אחר הזנב של עצמו, ידיו חופנות את חלציו וראשו מכוסה בחולצה לאיזו הגנה אשלייתית.

וברוב המקרים המכתבים האלה עוסקים בתובנות ולקחים שהזמן כבר רוקן מתוכן, והפך אותם לקלישאות אבל לעיתים הכישרון של מילר וויילד מפעפע ודולק בהם, והברק שלהם מפיז אורות ללא הרף.

 יחד עם זאת העודפות של הפטפוט הגודש את העבודה וחיתוך הדיבור של גרובר יוצרים נוכחות שתלטנית של איזה טון דרמטי, מטיף, עד שהמכלול הכפול של טקסט וגוף ושפע הזיקות ביניהם נשאר עקר.

"Sounds Like yourself” הופכת את התשוקה לאיזו גדוּלה בומבסטית, לתמונת ראווה, וחבל כי המערבולת הלא מובהקת הזאת שיצר גטמן יכולה היתה בקלות להיות תהום שחורה הפעורה בפני הצופה, לו רק האקסטזה היתה עוד אמצעי ולא לב העניין.