דרך ארוכה עברה הכוריאוגרפית והרקדנית מעיין כהן מרציאנו מאז שהעלתה בפסטיבל א-ז׳אנר בתמונע את העבודה ״Body View״, אבל עכשיו כמו גם אז, הגוף הוא גם סיבה וגם תוצאה במכלול יצירתה. בעבודה החדשה שלה ״No man’s land״  שעלתה בבכורה בפסטיבל צוללן בשיתוף עם הרקדניות עדי שילדן ומיכל סממה, בסיס הפעולה שלה הוא הנכחה ולא פיענוח, הטבעה ולא תיאור, כשהגוף הוא מוקד של אמת בלתי מתפשרת.

בכניסה להאנגר של ׳מרכז כלים׳ בצהרי השבת, בבהירות כמעט מסנוורת, שלושה גופי יחידות מונחים בחלל: מעיין כהן מרציאנו שוכבת על הבטן צמודה לריצפה, עדי שילדן ניצבת כפופה על שרפרף, ומיכל סממה מקופלת בתוך כיסא כשרגליה מורמות למעלה. שלושתן ערומות, ולרגע לא ברור אם הן כלואות בתנוחה או נאחזות בה בכוח. אבל משהו בפגיעות הגופנית הזאת מגלם כפילות של עינוי־עינוג. ויש משהו בנוכחותן הטהורה שהוא חסר נוחם.

והתזוזות בעיקר בהתחלה מאוד קטנות, נשמעות יותר מאשר נראות, עד שלרגע נדמה שזו אחיזת עיניים. וגם כשהאגרופים מוטחים ברצפה באיטיות, הם חרישיים, כאלה שויתרו על זעם. ואין פנים רק גוף שיש לו גיל והיסטוריה. והמחול מתרחש בחלל פנימי כביכול של הגוף, כל האיברים משתתפים, והוא מצחיק ומייאש ומדאיג ויפיפיה ומסתורי, מציע שכבה נוספת של אנושיות פגיעה, חסרת עלילה. 

קרוב מאוד למקום שאנחנו יושבים, שילדן מרטיטה את שתי עַגבותָיה, וזה מתגבר עד כפות הרגלים שנראות כאילו שיש להן שפה משל עצמן – לא רק מחוטבות וגמישות אלא כמשהו שהמחול גידל במיוחד עבור עצמו, עוד כלי משוכלל ומרהיב. עד שהשלם נשכח מאיתנו. סממה שצונחת בהפתעה לרצפה מקדמת את הגוף בדחיפה, בקצב הולך וגובר עד שהתנועה מאבדת את משמעותה המקורית, והופכת למאמץ שווא, עקר, מיואש, כשהוא פוגש את הקיר. וזה הוא גוף מודע, שיש לו העדפות, שמפרש את מה שהוא פוגש ואף מושפע על ידו. כל אחת לעצמה אך בקשב מוחלט לאחרת, עוברת טווח תנועתי ורגשי עצום.

והאסרטגיה של הרטטת הגוף, הרעד שלהן, יוצר מעין גרף גיאולוגי, מודל טופוגרפי של סיזיפיות, של התנועה המבקשת לחזזור על עצמה, שוב ושוב, עד אינסוף, עד שמשהו יפתח בה. ולמרות שהסצינות המתרחשות כאן לא ממש ניתנות לזיהוי או לתמלול, הניתוק של חלקיו של הגוף, הנסיון לעקור אותם מהקשר, מצליח להחזיק איזו ברבריות וארוטיות הכרוכות זו בזו, מחזיר אותנו אל האנושי הגולמי ביותר – מגע, גוף, דחפים ותשוקות. והן מתפיידות ומתממשות נבנות ומתנפצות שוב ושוב בפעימה הנידונה לחזור. ואין דרמה ואין “יחסים”, יש רק יופי ותנועה זורמת הנקטעת, בהדגשות פתאומיות, בהנעה בו-זמנית, ברווחים מדודים ,יש להן מטרה שאיננו יודעים מה היא אך היא מאחדת אותן, ודוקא האי־מוגדרות, יש בה אניגמטיות אפקטיבית. כל אחת, כך נראה, עסוקה בהבהרת תפישת המרחב והאסתטיקה שלה.

והעירום פסוק הרגליים לא יכול שלא להדהד ברקע את ציורו השערורייתי של גוסטאב קורבה “מקור העולם“, המתאר תקריב של איבר מין של אישה השוכבת פסוקת רגליים אל מול עיני הצופה. קורבה צייר את הציור קטן המידות על פי הזמנה, כ”ציור שלא מן המניין”, הזמנה שמטרתה התענגותו הארוטית של המזמין. אלא שכאן העבודה העבודה ״No man’s land״ עושה הכל בשביל להפקיע את הגוף הנשי מאותה אנונימיות, ופאסיביות חסרת אונים שהיתה מקובלת. מדגישה את חיותו של הגוף, המתריס כנגד הצופה המתבונן, ומפרה את שלוותו. 

והמלמול התנועתי נפרץ פה ושם במין עימות פתאומי, ללא שום אזהרה, בקפיצות נחשוליות לאחור, מעיד על זה שיש עוד משהו נורא בבסיס. לקראת הסוף, כשאחת הרקדניות נעמדת, לפתע מתארך הגוף כולו נושם לרווחה. עכשיו הזמן ללכת הלאה. והסוף מגומגם וקצת דידקטי, המוטיבציה העמלנית לא ברורה וטעונה שיפור, כשמרציאנו כהן קמה וחוזרת עם כיסא חדש, גוררת אותו אחריה היא יוצרת איתו מעגל, מסמנת טריטוריה המפרידה בינינו לבינה, הזרות שלו היא כמו שימוש בעזרי למידה להתוויית ההתפתחות. אבל במזל, הצליל החורק שלו שממשיך להישמע מבחוץ הרבה אחרי שהחלל נשאר ריק, מציל אותנו מיָדָה, שורט את האוטופיסטי.

הפילוסוף מוריס מרלו פונטי כתב ש”עלינו לכפות את נקודת המבט הגופנית על העולם“. כאן, בזכות הוויתור על כל מה שלא הכרחי, על כל מה שהוא אפקט, על כל גנדור, ובזכות יוצרות שהיכולת והמחויבות שלהן היא מוחלטת למה שהם חלק ממנו, העבודה ״No man’s land״ מחזירה לנו הצופים, לפחות למשך שעה שלמה, את האינטימיות האבודה שלנו עם העולם.