ב-2007, אחרי 15 שנות יצירה בישראל, קיפל עמנואל גת את המשפחה, עזב לצרפת, הקים להקה והפך לכוריאוגרף מוביל באירופה. עכשיו, במסגרת העונה הבינלאומית במרכז סוזן דלל, הוא מעלה ערב עם שתי עבודות: “פולחן/ עבודות” ומספק לקהל הישראלי הזדמנות נדירה לטעום מיצירתו.

“עבודות” היא סדרה של שש עבודות קצרות בתוך סביבות מוזיקליות שונות. עשרת הרקדנים נעים בה כמו להק סנוניות חסר מנוחה או רשת עצבית- אוסף של נוירונים שמקושרים ביניהם, על ידי סינפסות וסיבים עצביים. אולי כמו המוח האנושי המורכב מכעשרה נוירונים ומכעשר סינפסות, שמרכיבות את הרשת העצבית הגלובלית. 

ואחרי הפתיחה בה הרקדנים צמודים במעגל ממנו הם יתנפצו לכל עבר, גת מפליא לפרוש רשת של חיבורים, והקשרים, שמעוררים השראה ופותחים את המחשבה, על מרכיבי היסוד של המחול, בורא תמונת עולם מקודדת, מרהיבה ומלבת דמיון, שהעצירה- הלא־חיים (המוות) הוא לעד היסוד הסמוי שלה. והכוריאוגרפיה חסרת ההירארכיה של גת כמו מפרקת מכפילה וממקמת מחדש מערכות ביולוגיות, אורגניות ומלאכותיות. קשובה לשדים המשתחררים, לפראות המשתוללת, לאלימות הכפויה, לזהויות המתפצלות, לבהירות שמתעכרת. מכניסה את הצופה לתוך שדה סמנטי, לעיתים בינארי ולעיתים סבוך, של בבואות מוקרנות והתגלמויות המגיחות מכל עבר.

והתנועה מהירה וזורמת אבל גם יודעת לזוז בתוך שקט, להתפתל, להפעיל רק אצבעות כדי לרטוט, או לעצור, ולהתבונן. והעין שלנו נעה כל הזמן בין השלם לחלקים המחברים אותו, לסולואים ולדואטים, לאותם מפגשים מאולתרים כשהם, הרקדנים, כל הזמן ערניים לנוכחותו של האחר. ומישהו בעומק הבמה תמיד יהיה שם, מתבונן מבחוץ, מחזיק בתחושה של בדידיות קיומית נוקבת. וזו עבודה מאורגנת ומדודה לעילא בה גת פורם כל תפישה של רצף ויוצר שומקום מרהיב, בו הרקדנים הם שביליה המתפצלים של התודעה.

״פולחן“ היא גרסה מחודשת של יצירתו מ-2004, גת לקח את היצירה “פולחן האביב” של סטרווינסקי, יצירה שזכתה לאינספור גרסאות בעולם המחול, והחליט לרקוד אותה בסגנון סלסה קובנית. פולחן האביב של גת נפתח כשבמרכז הבמה, על שטיח ארגמן המזכיר בימת מזבח, עומדים חבוקים זוג רקדנים, ושתי רקדניות עומדות לבדן. כבר עם כניסת רקדן נוסף לבמה מתעורר המתח, כי לכולם ברור שמספיקה אחת לא מזווגת כדי ליצור מצב שאינו יציב. והמרחב ב״פולחן״ מחולק לשניים, מרחב הבמה החשוכה, ובמרכזה – המרחב המצומצם של השטיח-מזבח הארגמני המדליק אותם כל פעם מחדש כשהם עוברים דרכו.

והרקדנים מתחילים להתנועע בתנועות סלסה חושניות, שלוש נשים ושני גברים מסתחררים בזוגות, בשלשות, מתפרקים, מתאחדים, מחליפים זוגות, נסחפים בריקוד בקבוצות קטנות, ללא הפוגה. משתהים ומשתוקקים ואז עוזבים. והרקדנים של גת הם רקדנים קשובים ומודעים שהגופניות העמלנית שלהם גם מאפשרת להם להיות ערניים אל הזולת ולהתנועע איתו במחוות אקספרסיביות אבל גם להסתגר בתוך עצמם כל אחת ואחד מתנועע באופן שמקיים אמירה אישית, לרגעים חוסמים כל ניסיון של חדירת האחר למרחב ולמהות שלהם מה שמצנן מעט את האינטנסיביות הלטיניות הלוהטת והופך את העבודה למורכבת. מאגית. קיומנו מיותר ועודף, ולעד מוחמץ. והכל ניתן לשכפול ולשעתוק, מלבד הרוח. ״פולחן״ היא עבודה מהפנטת שמפגישה תשוקה עצומה ותחושת אסון כאילו אין אחת בלי השנייה, כמו שאין חיים בלי כוח התנגדות ואין פוליטי בלי אמנות שחותרת תחת עצמה ותחת מה שמובן מאליו.

עמנואל גת הוא כוריאוגרף מתעתע. הוא לא מהורהר ולא מלנכולי וגם לא מופנם ולא ראוותני. ונדמה לי שהכוח הגדול של גת היא היכולת שלו להחזיר את המחול להיות הווה כאילו אין לו אופציות אחרות. ואין למחול הישראלי עוד אחד בדיוק כזה.