ערב סולואים מאת מג סטוארט

הכוריאוגרפיה של מג סטוארט, אחת הדמויות המובילות במחול העכשווי ומן הכוריאוגרפיות החשובות הפועלות כיום בעולם, מטילה ספק בגוף, מפרקת ומעצבת את הגוף ומחוותיו בלי הפסקה, עד שכל התנועות המתרחשות-הרגל הנגררת, מגע היד החותרת בשיפולי הבטן, תחינת הידיים הנשואות באויר – נראות כמו תחת זכוכית מגדלת.

סטוארט לוקחת את הרפרטואר המקובל של התנהלויות גופניות של היומיום, מגדילה היבטים שונים כמו בזום – ומרכיבה אותם מחדש, מעובדים בתוך גוף אחד, חלק על חלק: שכבה, טקסטורה של פעולות פיזיות שעברו שינוי דמות ועובדו לתוך צורה אחרת.
מצליחה להאיר את הדחף הסמוי, את הרצון הפנימי הבלתי נשלט של הגוף לתנועה מסויימת. עד שכל מחווה שבדרך כלל מתפענחת ושמשמעותה מובנת, מתגלה בהמשך כמקום של טעות. כמו, למשל, הטיית הראש הצידה כתנועה של פיתוי, עווית בפנים של צחוק או בכי או בכלל מבוכה, חביקה עצמית כמחווה של תשומת לב וחיזור. פעולות פיזיות אלו מועדות כל הזמן.
ורוב הזמן התנועה מבוייתת נשלטת ומאופקת אבל אז לפתע היא חושפת ישבן וכורעת ברך, מראה גוף כגו בלבד, רק חלק – כמו פרגמנט – שנגזל ממנו סיפורו השלם.
והיא צוברת את הזמן ופורמת אותו מתכננת בקפידה כל רכיב ורכיב במופע הראווה שלה, אף רגע לא דומה לזה שהיה לפניו. והחלקיות הזו, ההסתכלות המיקרוסקופית, מאפשרת לגוף השלם לחמוק מאיתנו, עד שאנחנו הצופים מאבדים את היכולת להעניק אמינות לתמונת גוף מובנת, קוהרנטית.
“Je T'Aime / Moi Non Plus”ברגע אחד, בלתי נשכח, היא מפרקת ומגחיכה את האירוטיות והחושניות לצלילי שירו המיתולוגי של סרז' גינסבורג, עד שאנחנו נשאבים לתוך הפנימי, התת עורי, מגלים מחדש את הגוף- מנופץ לקונגלומרט של תשוקות. ונדמה שהרצון הזה של הגוף-נפש לנדוד מצורה לצורה, מתגלגל כמו לעולם לא יפסק קול הדירדור והקריסה. גורם לנו להתמכר, כמעט להחליט: 'לא נפריע לה, לא נביט בה יותר'.

העבודה עלתה במסגרת "ימי ברלין" בשיתוף מכון גתה ישראל ומשרד החוץ הגרמני