״Image De Betes״ מאת עדו פדר ודוד מרקס
זה מתחיל נפלא. על רקע קולות של סיור ביער גשם, שני נערי חצר בפאות וחולצות לבנות תפוחות שרוול החנוקות בוסט, יוצרים על הבמה פעולות ומאורעות הנותנים לנו אשלייה של חיים עם הרגשה ברורה של סידור מכני. והמתח הפורמליסטי-אנושי בין כללים והכללות, בין הקפוץ לטבעי, יוצר איזה בלתי צפוי קומי.
והם באמת מצליחים ליצור את אותו גוף רנסאנסי מעודן ואריסטוקרטי, זה שמתרחק מהחייתיות ומהאדמה כדי לשקף את הנפש האנושית הנעלה. שומרים על גוף זקוף ותנועת ידיים עדינה ומאופקת ותנועות הרגליים נשארות כמעט תמיד נמוכות. נעים בצעדים פשוטים אבל מדוייקים ומסוגננים, בתוך תבנית ברורה של התקדמויות ונסיגות במרחב, ודגש חזק על מחוות נימוסים. במין ריקוד חצר חברתי יומיומי, שאצילים רקדו להנאתם.
ויש תחושה שהעצמי מבקש לעבור על הבמה תהליך של עידון מתעל את הדחפים והתשוקות אל פעולות שאינן מצריכות השקעה מתמדת של אנרגיה, נותן לדחף ביטוי במידה מבוקרת, ברגעים מעטים שמפרקים את אותה תנועה סדורה- לפתע הם נאבקים חבוקים, או חובטים את הרצפה בשרשראות ברזל ארוכות וכבדות, כורכים אותן סביב צווארם או מעטרים את הבמה, יוצרים גדר.
זו עבודה שפועלת מן החוץ אל הפנים, מן התמונה אל הרגש וכן הלאה. והתמונות המוקרנות של אורי גרשוני הם מין שיבושים קטנים במכניות של הטקס המחוברים לתיבת תהודה כלל אנושית, לדימויים ארכיטיפיים של מוות ונצח, מצליחות לצוד אותם מקפיאות אותם בתוך חורבות ההיסטוריה, כדי להעניק להם חיי נצח דוממים.
ולא רמת השיכלול של הגוף היא העניין כאן אלא הנסיון ליצור מחול אחר, קונספטואלי, מה שמאפשר חופש ובעצם מעין הרהור ודיון סביב האסתטיקה של רעיונות גולמיים, סביב מולקולת ה- די-אן-איי של היצירה השלמה.
יאמר לזכותם של פדר ומרקס שאין כאן פער גדול בין המחשבה לתרגום שלה לבמה אבל האם זו עבודה שראויה לקבל את זמננו? בחלקה. משהו בטְרִיוּת שלה פג מהר מידי.
פורסם בידיעות אחרונות ב-6 לנובמבר 2013
העבודה עלתה בבכורה במסגרת פסטיבל תיאטרון תמונע