איש השעה מאת איציק גלילי:

״איש השעה״, העבודה החדשה של איציק גלילי לשמונה רקדנים ושתי זמרות אופרה, היא כולה חוץ בלי פנים.

נדמה שגלילי, שחוזר ליצור בארץ אחרי למעלה מ-20 שנה, מבקש באמצעות העבודה הזו לארגן מחדש את היחס אליו ולפועלו רב הזכויות מנסה ללכוד אותנו באקספרסיה של קסם פופוליסטי. מה שיוצר מפגן ראוותני שמכה אותנו מכה אנושה.

על פי התוכנייה רצה גלילי להביא אל הבמה את ישראל כפי שהוא רואה אותה היום: חברה כוחנית בה כולנו ״מחפשים אחר התהילה של הרגע, אחר פיסת זיכרון שתיצור זהות אישית ולאומית במסע האינסופי שלנו מזעקה לשלווה״.

וזה מתחיל ברוך נפלא שכמעט ולא יחזור על עצמו בהמשך. זמרת האופרה ענת צ׳רני שרה את אולי השיר העצוב בעולם- קינתה של דידו מהאופרה ״דידו ואנאס״ מאת הנרי פרסל. ׳זכרו אותי- אך שכחו את גורלי!׳ היא שרה מתוך החשיכה ורקדן הניצב לפניה כמו יורד ים מושך אליו את רשת הנורות שניצבו כנרות זכרון בקידמת הבמה. הביצוע שלהם כמו מבקע את גרעין העצב שבתוך האפלה. ברגע אחד אנחנו מושלכים לתוך המיתולוגיה היוונית לאפוס שבו דמויות נאלצו להקריב את אושרן האישי למען המדינה והגורל. והתחושה היא שהעבודה רוצה להיות לא פחות מאירוע מכונן.

וגלילי מבין היטב את הקשר בין סמכות ויופי הופך נערי רחוב המדברים בג׳יבריש ללוחמים, לבני אלים, בהתרחשויות מלאות תנופה, מחטא אותם מתחת למקלחות אור לצלילי מוסיקה קלאסית שמחנכת ומאלפת אותם. ושום כוח לא מתחלף בויתור אלא בעוד כוח, בהנפה של ידיים ורגליים בהטחת הגוף בריצפה. הרקדנים בקושי עומדים בזה. ושוב קטעי סולו, ורביעיות מסתחררים כמבליחים, מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר עד שנדמה שהם נשמעים לאיזו סיסמה המלווה את המשחקים האולימפיים המעודדת את הספורטאים להשגים מרשימים.

ודווקא הרגע שהם עומדים בשורה בצד מתנשמים בתוך קו תאורה צר, הוא רגע שקט וזכיר יותר מהרבה רגעים אחרים גדולים ומנוכרים. ויש גם דואט חרישי של תפניות ועיקולים חדשים המזכיר תנועת עלי כותרת, נצח זעיר של דיוק.

ב״איש השעה״ ניכר שגלילי הוא אדם במשימה, המנסה גם לבצע אותה על הצד הטוב ביותר ובה בעת להסיט עצמו ממנה. בפועל זה פיאסקו נרקיסיסטי, של יוצר מוכשר שמבין לעומק את הלירי אבל כדי להקל עלינו ללכת אחריו, הוא בוחר בהסחה וכוח נטולי עומק. מנסה ללכוד דימוי כוללני ומלודרמטי אחד, במחול הרגשות והיצרים.

המשמעות התרבותית הרחבה של יצירתו של גלילי היא הפיכת העולם לתמונת ראווה, כזו שאנחנו יכולים לצרוך אותה בבת אחת, בקלות ובזעזוע מתפנק, ולשכוח ממנה.

קרדיט צלם- יוסי צבקר