MEMO מאת ענת גריגוריו:

כשהסתיים המופע של ענת גריגוריו הדבר הראשון שאמרתי לקולגה שישב לידי שזה היה כמו גירסת לייט למיצג שהעלתה מרינה אברמוביץ’ ב-1974 בגלריה בעיר מולדתה בלגרד שבסרביה. אברמוביץ׳ הניחה על שולחן מלוח עץ ו׳חמורים׳ 72 פריטים, והזמינה את הקהל להשתמש בהם עליה בכל דרך שימצא לנכון. כמה מהפריטים היו לא מזיקים; צעיף נוצות, שמן זית, ורדים. והיו גם פריטים אחרים כמו מספריים, מסמרים, סכינים, חץ וקשת, אקדח עם כדורים. כעבור שש שעות היא יצאה משם, חצי עירומה, מטונפת, פצועה וחבולה, אך חיה.

העבודה MEMO של ענת גריגוריו היא מעין גרסה רכה לאותו מיצג מיתולוגי שגם נדד אחר כך למומה בניו יורק. גם היא נשענת על השתתפות קהל פעילה, רק בוחרת בשימוש במכחול וצבע. וגם היא בדיוק כמו אברמוביץ׳ מבקשת לדון בעבודה שלה במורכבות המושגים ׳השפעה׳ ו׳קורבן׳, מצליחה להפיק מאיתנו את הגסות שבנו המוכנה תמיד להפוך מישהו לאוביקט. אלא שלא כמו אברמוביץ׳ הבובה הממוכנת, גריגוריו מלאת חיים ורחוקה מלשדר פסיביות.

בהתחלה לא קורה הרבה גרגוריו עומדת כמו מודל לציור ואחרי סקירה קצרה של הקהל, היא פושטת חלוק שחור ונותרת בתחתונים וגופיה בצבע עור, מחייכת חיוך קטן וניגשת לאחד הצופים מגישה לו צבעוני מעץ המכיל צבע שחור ומכחול, ורומזת לו לצייר על גופה.

וכולם נענים להטביע עליה את חותמם. והסך הנרשם הוא לפיכך גם פרצופם של המתנדבים לצייר על עורה; חששותיהם, תאוותיהם הנחשפות, דמיונם המתעתע.

אט אט במהלך הערב יצבור גופה את ציוריהם של הצופים שהסכימו באיזה עניין בולט לשתף איתה פעולה. ואת מה שנצבר היא תטביע על גלילי נייר לבנים, מתבוננת בנרשם מחדש, ומטיחה שוב ושוב בעזרת גופה צבע -קודם את השחור אחר כך האדום ואז את הכחול. היא מזיזה צבע בידיים, ולאט לאט עם כל הגוף. זוחלת במעין שחייה חלומית או חולפת מצד לצד לאורך הצבע שנצבר, משאירה אחריה שובל מחיקה לבנה, כמו עשן סילון, כמו ריר חלזוני.

 וזה מתקבל כמסז' רקמות עמוק, כהתפלשות חושנית, שתלטנית ומתמסרת בחומר. הכל עשוי ממגע.

ולא מדובר פה בצייתנית פתולוגית, גריגוריו האמונה על הפיתוי, יודעת לסחוט את ההדק, מפסקת רגלים ונמרחת בתוך הצבע כמו רקדנית פיפ-שואו מיומנת, או מגייסת לטובתה חיוך תם. לרגע לא מחפשת הגנות. מוכיחה שגם במקומות חוקיים לחלוטין של הסכמה וקבלה קיימת אלימות ויש שולטים ונשלטים, חודרים ונחדרים.

דווקא רצונה האקסהיביציוניסטי של גריגוריו להירשם, הקלות הבלתי נסבלת של ההתפשטות, והנינוחות האחידה שהיא מפגינה במהלך כל העבודה, מערפלים את המושגים; להסתכל, לראות, להתבונן, להציץ, לחדור.

יחד עם זאת, העבודות של ענת גריגוריו אף פעם לא נסתרות. היא מחפשת מצבים, מאתרת, בודקת, מייצרת. ב-MEMO מפגינה גרגוריו שליטה בחומרים ובמשמעויות, בתחבולות האמנותיות ובקצב; וזה לא מעט.

שתפ.י ביקורת