״עבודה אחרונה״ מאת אוהד נהרין:

״עבודה אחרונה״ היא עבודה רב שכבתית שעוסקת בסופיוֹת ואינסוֹפִיוֹת, ביחס לאחר, ובדברים שניתן לבטל ודברים שלא ניתן לבטל, העומדים בבסיס מה שעושה אותנוּ בני אדם.

הבמה אפורה וחשופה, בצד שמאל רקדנית בשמלה כחולה ארוכה רצה על מסילה סמויה, ארוכה ונבואית. ככה היא תרוץ מתחילת העבודה ועד סופה, מבלי לשנות מיקום, גורמת לנו להיות מודעים לזמן שעובר, גם אם לא נרחיק לכת. אחד אחד נכנסים הרקדנים אל הבמה, שפופים או זקופים, בתנועה איטית או בהשתלחות איברים פרועה ונסערת. בקפיצות והתנחשלויות גבוהות ומרהיבות או בתנועה שקטה ומרוכזת של רגל אחד הבוטשת באוויר, המגדילה את קוטר המעגל הדמיוני שהיא מציירת כאילו נעקרה ממקומה. ככה באיטיות מדיטטיבית כמעט, שוב ושוב נכבש החלל מחדש וכל סיפור כמו מכבה סיפור חיים של מישהו אחר.

וזו עבודה שהגוף המשוכלל שיצר נהרין מגיע בה לאיזה שיא גניאולוגי המעניק לנו הנאה אינפוזית ממכרת. ויש תחושה שבתוך הסדר יש התפרצות של אי סדר-כאילו שבכל גוף קיימים שני ריקודים סותרים. וכל האטומים בגוף עוברים תהליך של פירוק ובנייה, והצירופים שנולדים מן הגוף לא שוכחים את החיה שמוחזקת בפנים.

לקראת הסוף חובשים הרקדנים כיסוי ראש לבן שמוחק להם את הפנים, שוב חוזר הרעשן הענק מ״קיר״, שוב הרקדן מ״זינה״ הנראה מהגב כעוסק באוננות נמרצת ומתגלה בדיעבד כניקוי כלי נשק, היריה הפתאומית מפילה בגרוטסקה והיתממות קונפטי צבעוני. אבל מה שהכאיב אז כבר לא עובד עלינו כאן. כל כך התרגלנו לאינטימיות הנחמסת עד שהווליום החזק של רוח הזמן, דווקא מחליש את העדינות, כולא את האבולוציה שהיתה יכולה להתרחש.

והבחירה באיזה סוף היפר-ריאליסטי המתעקש על איזה מראה מציאות לא מאפשר לחמוק מהטרחנות של השיח, בוחש בגסות את החומרים הפעילים בתוך מה שנקרא ׳המצב׳. כמו עוזר לפרש את הרצף הפרום של המחול בצורה ׳הגיונית׳. וזה, כמובן, גם מוזר וגם מצער. כי כל מה שהיה עד אז הצליח להנחית עלינו בלא מגבר, את שאלת השלם והשבר, היחיד והרבים, הפרט והגוף המלא, ואת האפשרות המיסטית-משהו של דיאלוג בין דוממים. והרקדנים נפלאים, כולם.

ונדמה שהעבודות של נהרין נעות על איזה קרום מתוח, כזה שזוכר תמיד שיש מתחתיו איזו תהום- מקום אליו מתנקז הכל, מוצא, קלקול, האין חומר בחלל. זוכר את הכוח הטקטוני הגדול שהפריד בין הלרגע לתמיד. וכל רגע נמצא בה כמו שריד למאורעות גופניים, לזכרונות. לא במובן העלילתי, אלא במובן הצלול של חיבור הווה ועבר לאחד.

וכמה צלול הרגע בסוף בו הדגל הלבן מוגש לדמות הרצה, זו שזקיפות גופה נבראה מהשניה הראשונה. ויש בפעולה הפשוטה הזו גם את מושג היופי לשמו, וגם היא משמשת כלי להמחיש ולהעביר ערכים של ביקורת חברתית אידאולוגית פוליטית. כי למרות פשטותה היא פעולה מדוייקת ועזת מבע, כזו המחזירה לזירה את אופציית הכניעה, את האפשרות לריפיון. ואולי אם נרחיק לכת את השלב הבא באבולוציה שלנו- ויתור על כוח הריבון כדי להיות סופסוף עם חופשי בארצנו. כולי תקווה בלבב פנימה.

צילום: גדי דגון