״סופה של מערכה״ מאת יובל פיק

הבחירה באתר של הגוף כזירה שבה מתנהל המשא ומתן על גבולות אישיים, תרבותיים ופסיכולוגיים היא אחד ממאפייניה של האמנות העכשווית. היום, קיימת לגיטימציה שלא הייתה בעבר, לעסוק בגוף ברוח ביקורתית אך גם מקבלת יותר – כזו המסוגלת להחצין ולהקצין את דימויי הגוף בנימה של ביקורת, הומור וחמלה.  

״סופה של מערכה״ העבודה האחרונה של יובל פיק, יוצא להקת בת שבע ושבע שנים מנהל אמנותי של המרכז הלאומי לכוריאוגרפיה ריליו לה-פאפ בליון, מאמצת את הרטוריקה של הגרוטסק, משקפות מציאות פגומה ועולם אבסורדי חסר סדר, כאשר הגוף הגרוטסקי מוצג בה כמשל וכביקורת לסובייקט נזיל, היברידי וחסר גבולות בחברה פוסט־מודרנית, המאופיינת בסדרים סותרים ומנוגדים, בעודפוּת ובהיעדר נורמות ברורות. והכוריאוגרפיה של פיק משחקת עם הגוף, מנצלת אותו, 'להפיק' ממנו את כל מה שניתן בתוך מציאות אקלקטית, הטרוגנית ולא מסודרת. בודקת ללא הרף את האיזונים בין היחיד לבין הקבוצה באמצעות עימות מחודש כל הזמן עם הסאונד.

ומה שקורה על הבמה נראה כמו מסיבה באמצע שנות ה-80 בתוך אור לבן יפה וקליני שמכביד היטב ובחוכמה על הקלילות והדינמיקה הצוהלת. יחד עם חמשת הרקדנים חוקר פיק את נושא הקולקטיב, השייכות, הזהות מנקודת מבט של מי שנולד בארץ אך חי במקום אחר. מנסה ליצור משהו שמאחד את קבוצת הרקדנים אך מאפשר בתוכו לחיות את הייחוד של כל אחד, בתוך קהילה מופשטת של גוף וצליל.

משתמש באופן דיפוזי בהידהודם של דימויים תנועתיים אייקוניים מתולדות המחול, כמו התנועה הצידית המזכירה הירוגליפים מצריים, ואותן רקיעות השבטיות, כולן לקוחות מבית מדרשו של ניז‘ינסקי. ויש בעבודה גם לא מעט מחוות של ידיים- רוטטות מרפרפות, מנסות למחוא כף, אחת מונחת על הבטן, או על העורף, או על הלב כמו בשירת ההימנון. ויש גם רגע שבו הזרועות מתרוממות מונפות לשמים באופן שדומה לריקוד שמחה חסידי. ואחר שבו תנועת הניעור של החזה והכתפיים מזכירה ריקוד מזרחי.

וגם הסאונד הוא פסיפס, אוסף ציטוטים של שירי פופ ידועים כמו ״גשם סגול״ של פרינס או להקת הפאנק הבריטית ׳הקלאש׳ או "Seven Nation Army" של הווייט סטרייפס, להיטים קאנוניים שמזדמזמים יחדיו. אבל הסאונד הכי חזק הוא זה שיוצא מהגוף מתוך איזו עודפוּת העולה על גדותיה.

ויש בעבודה הזו קצת מהאנרגיה של ״אמא פוליטית״ מאת חופש שכטר ללא הפשיזם שמולך בה. וגם את אותה התקבצות לתוך גוש או מעגל פולקלוריסטי מ״ ”FOLK-S של הכוריאוגרף האיטלקי אלסנדרו שרוני, שמשכפל את ריקוד הפולקלור הישר מהמקור שלו ויוצר טקס הישרדותי שברירי שבו נחשפים היחסים העדינים בין המופיעים והמתח שבין האישי והקבוצתי. אצל פיק מתחזק דווקא מעמדה של השורה, כשטוטם-אדם, עומד בין הרקדנים ומבצע תנועות סביב קווי המתאר של הגוף. החזה, הזרועות, משהו מספיק פיגורטיבי להאמין בו.

״סופה של מערכה״ היא עבודה מהנה שיש בה איזו חדוות התנסות שלא נס לחה, וגם חתירה מבפנים המייצרת מתח פנימי בריא. אבל יש מעט רגעים ששיתוף הפעולה בין הרקדנים לסאונד יצר ריאקציה כימית פלאית. מה שהרגיש במבט ראשון מרפרף, נשאר ככזה גם בסוף. לא עקרוני.

ונדמה שכדי להיות היום ביחד,ליצור מחדש קהילה אמיתית, דרושים הקשבה וויתור- מאמצים מפלצתיים. או הזדמנויות לכפות עלינו צורה: השורה, הטור\תור או המעגל-בו הנקודה הרחוקה ביותר היא גם הקרובה ביותר. אבל בעיקר דרושה תשישות.

העבודה עלתה במסגרת ״דאנס פראנס״ עונת ישראל צרפת במרכז סוזן דלל