״נונה״ להקת ורטיגו

״נונה״ העבודה החדשה של להקת ורטיגו מכריחה את המציאות להתכופף לקצב אחר. מציעה לנו שטף בלתי פוסק של מידע, שכדי לחלץ מתוכו דבר בעל חשיבות, יש לפעול בדרך של התבוננות ונוכחות. להקשיב לגוף מקשיב לעולם.

העבודה שנולדה ומגיבה לרצף האירועים של השנים האחרונות, נוגעת בתקופה של שבר, חרדה, אובדן ואי־ודאות, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו. ״הגוף נדרש להתמודד עם מציאות שאינה מאפשרת לעמוד במקום״, אמרו באחד הראיונות איתן נעה ורטהיים ואחותה, רנה ורטהיים קורן, המשמשות יחד ככוריאוגרפיות הראשיות של הלהקה.

״נונה״ היא אחת משלוש אלות מהמיתולוגיה הרומית והיוונית, הטוות את חוט חייו של כל אדם. בדומה להן, גם המחול כמו חוט דק נמדד, נמתח, מתהווה נחתך. מהדהד את הזמן שאנחנו נעים בתוכו כשהוא חומק מאיתנו, אך גם הוא הדבר היחיד שנתון בידינו. אותו זמן שהוא השוחט הגדול, זה שנושא בכנפיו את כיליון כולנו והכול. 

בדומה ליצירות אחרות של הלהקה, גם כאן שומרות האחיות ורטהיים על רצף אנרגטי, פרקים קבוצתיים ובהם דגש על ריקודי זוגות, מעברים לתמונות אוניסוניות ופרוק ושזירה מחדש של קבוצת הרקדנים ליחידות תוך הקפדה על אסתטיקה אנינה. ומה שעוזר לשמור על אותו מפעל חזותי חזק היא העובדה שליצירת "נונה" חברו יוצרים שמלווים את הלהקה מזה שנים, בהם מעצב הבגדים והתלבושות ששון קדם והמוזיקאי רן בגנו. התלבושות של קדם היוצרות סחרור קרוב לגוף, מודעות למיקרו-תזוזות, לתנועה במרחב ולשאיפה לשוב להיות בעולם מחדש. והמוזיקה של בגנו הולמת את ההוויה הקולקטיבית האפלה אך בהירה עד כאב. לרגעים היא מעניקה לנו הרשאה לצלול תובעת מאיתנו להקשיב לצליל החרישי ביותר, ולרגעים נדמה שהפעימה שבה היא ניסיון הירואי לתת צורה לקיום שברירי. מציעה התפוצצות כלפי פנים.

והתנועה כאן עוד יותר מתמיד נטולת רהב. כל פעם שיש מרכז כובד שמושך את העין הוא נבלע לתוך איזה רצף, נותן תחושה שכל דימוי מבקש להיוולד ולמות באותו רגע. וגם הידיים כאן חושבות. במחוות סימבוליות, מבינות משהו שהשכל עוד לא ניסח. מגיבות, מאזינות, מתקנות את עצמן מתוך תנועה. יוצרות הסתר פנים או חובקות צוואר עד מחנק. ויש כאן עימות בין הצורה הממושטרת לצורה המתפשטת, המתנפצת באקראי, נותנת לגוף הרקדנים להכיל את הסדק בלי למהר לסגור אותו. בניסיון לאחות לא את מה שנשבר, אלא את מה שנשכח לראות. הכל חולף. 

ויש רגעים שגוף האחר הוא ציר לנוע סביבו ראש מונח על כתף כמו מחוג קטן או להסתחרר סביבו, לרחף מעליו. ואז לחזור שוב לקצב איטי שמאפשר מרחב שמפגיש את האנושי. הזמנה למעבר למצב מדיטטיבי, כזה שבו כל הצורות והמצבים מרחפים וחולפים מבלי שאנו מתעכבים עליהם, מזדהים עמם, מזדקקים להם. 

והקיר האפור מאחור מציע מצע ניטרלי לאותם מערכי תנועה טקסיים, לאותה פקעת בלתי ניתנת להתרה של גרסאות, היסטוריות ורגשיות, ממלכתיות ופרטיות. הפקעת הזאת, היא דוגמית מייצגת של טרגדיית חיינו כאן, מוגשת בלקוניות, בחסכוניות. וחומרי הגלם החזותיים חזקים, אבל נדמה שהן מסתפקות כמעט אך ורק בהצגתם, תוך משחק אסתטי בשחור ולבן כבתיאטרון צלליות, זוגות זוגות בתנועה של קאנון, מתפשטים בחלל כמו כתם מבלי לקדם תובנה מעניינת על אודותיהם.

וכל מה שנישא יורד, הגופים של הרקדנים מצויים תדיר במצב של סף, של מתח בין ייצור פעלתני ואמוני לבין קריסה. עד שבסוף נדמה שמפעלה המחולי של להקת ורטיגו מוקדש כולו למתח שבין התגברות על יצר וכניעה לו, התגברות על הבנאליה או דווקא על האינטלקטואליות הפנים־מדיומלית ה"מסבירה" את המחול, לצד הרשות הנדיבה להיסחף אחר קסמו, להתלהב מגילומו כל פעם מחדש.

האחיות ורטהיים אינן מציעות ב״נונה״ תובנה מעניינת על הזמן. המחול מעצם היותו אמנות של זמן הווה ממילא עושה את זה. אבל הן כן מציעות כאן חוויה מצטברת, שבה השפה והשבר מוצאים כלי קיבול להתייחד בהם. מעשה חיים, שהופך למעין תפילה מתמשכת, לא אל אלוהים דווקא אלא אל עצם האפשרות להמשיך ליצור בעולם סדוק. נוגעות במקומות שבהם היופי הוא לא קישוט אלא פעולה מוסרית, מעשה ריפוי.