״ימה״ להקת המחול ורטיגו:

דווקא משום רמת ההפקה, האסתטיקה המעודנת, ומשום השותפים המוכשרים שחברו לנעה ורטהיים ליצירה- הבגדים היפים של ששון קדם, המוסיקה של רן בגנו והתאורה של דני פישוף, מאכזב לראות שהמהלך של העבודה האחרונה של ורטיגו אינו רציני יותר מאשר שליפת חלקים שלמים מהמחסן כפעולת איבוק המעוכל משכבר. כי ״ימה״, למרות המפגש עם חלקים יפים עד מאוד, לוקה בגיבוב, ובאמירת איזה הרהור רוחני לייט המובן מאליו.

רגעי הפתיחה מבטיחים, הרקדנים עוזבים את הקלעים הכהים והקודרים ונעים בטיקסיות באיזו איכות רישומית קווית או ביחד בתנועות אלגנטיות המזכירות טאי צ’י. כמעט מיד הם הופכים למערבולת, התנועות מעגליות ורכות והמוסיקה כמו פיסת זכרון מאיזו אורנומנטיקה מזרחית.

נקודת המוצא ליצירה ״ימה״ היא היום השני של בריאת העולם, היום בו אלוהים בורא את השמים על ידי כך שהוא מפריד את המים בעולם למים עליונים ולמים תחתונים. ורטהיים יוצרת בחוכמה את אותה הפרדה בין מים למים, בעזרת גופים גיאומטריים שחורים וגדולים המשתלשלים מהתקרה בגבהים שונים. מה שיגרום לרקדנים הנדחקים תחתם לקפוץ, לנסות להתנתק מהאדמה ולהתקרב לעולמות אחרים, גבוהים יותר או להסתחרר תחתם באיזו דבקות כמו דרווישים. ויהיה גם קטע של יחיד מול רבים, כיאה למציאות בת זמננו, כשהרקדנים יתקפו את אחד משלהם במקלות, מאיימים לדחוק אותו מהם והלאה ואולי אף לדקור אותו. אבל אין כמו הפגנות היחיד של אצבעות הידיים המונפות, סופרות באוויר, מפסיקות לאמץ את אחדות הקבוצה או את סגנונו של הטור הצועד.

ויש גם שני סופים- האחד בו הרקדנים שוכבים כמו שורת סחף של גזעי עצים ומגלגלים מעליהם רקדנית האוחזת אקורדיאון. והשני בסצנה האחרונה, בו רקדנית עטויה תחבושות גבס מתקדמת באיטיות, התנועות שלה פורמות ומשילות את המעטפת עד שהכל יתקלף ככל שהיא תתקדם אל עומק הבמה, חשופה לגמרי.

נעה ורטהיים היא כוריאוגרפית חרוצה וסקרנית ואני רוחשת לה כבוד בשל כך, אבל כבר הרבה זמן היא מסתפקת בעניין די בסיסי ואינה מפתחת אותו הלאה. בעזרת איזה טון לירי מדוד, היא עורמת תנועות שמבוססות על הצטברות ושיטוט מה שיוצר עבודות קצת משחקיות, קצת דידקטיות, שום דבר אינו מוטען בעוצמה או בפרטיקולריות מספקות.

״ימה״ היא עוד דימוי נעים לעין שמבקש אולי להיות מבע חזותי של רגש, אבל יותר מכל היא נידונה לסלוניות מזן שידור חוזר של קטעים שאהבנו.

קרדיט צלם- גדי דגון