״השתיקה״ קולבן דאנס

הבחירה של אמיר קולבן להישאר בעבודות שלו בתוך אג׳נדה פוליטית-חברתית ראויה להערכה, אבל הפתרונות התנועתיים שלו, ההכרעות שהוא נוטל לעצמו נשארות בנאליות. ביצירתו האחרונה ״השתיקה״ כותב קולבן בתוכנייה ש״השקט שבין המלים הוא המקום שבו נאמרים הדברים החשובים ביותר. השתיקה מתנדנדת בין הקונטקסט הפוליטי והחברתי לאירוע האישי או הזוגי, עד שלעתים מטשטשים הגבולות ביניהם״. וכדי לגבות את ההכרזה הוא מעמיד את הרקדנים בשני טורים זה מול זה, לוקחים את הזמן. כל אחד בתורו ניגש טעון למרכז הבמה ומנסה להשמיע את מה שרוצה להתפרץ מתוכו, ונכשל. האם זו הדרך לגרום לנו הצופים להרהר מנקודת מבט חדשה בחרושת הייצוג העצמי, כשאנחנו נעים בין השתיקה להשתקה? אני בספק. 

בהמשך יהיה גם דואט עם מטרייה שקופה שתגונן על הזוג היושב תחתיה. ורקדניות זקופות, ידיהן פרושות במחוות כניעה, וכשגופן נשמט, ברגע האחרון הרקדנים הגברים תופסים אותן. ורקדן שפניו מכוסים בגופייה, זהותו נחמסת. ואצל קולבן כמו תמיד היותר הוא פחות, על המסך האחורי מוקרנים קטעי וידיאו, שלא באמת מצליחים לשאת את המשקעים החוץ ויזואליים בלי לקרוס תחתיהם. ויש גם רגע של משהו שמרגיש נכון, כשאחד הרקדנים פונה אל הקהל עם מכנסיים מופשלים מנסה לברר אם הקהל, בניגוד לעמדתו המהססת של הכוריאוגרף היה רוצה לראות את הקטע בביצוע המקורי בו הוא עירום. הקהל המהסס נשאר מנומס ולאחר הצבעה, מוותר גם הוא.

ויש גם רגעים שמהדהדים את העבודה ״שלוש״ של אוהד נהרין, הרגע בו רקדן חובק מחשב נייד שמשלים את ראשו, מתוכו נשקפת מעריצה של בריטני ספירס בוידוימלא פאתוס, אצל נהרין ב-2005 זה היה מקלט טלוויזיה ורקדן שמסר עובדות. וכך גם העמידה בטור הולך ומתמשך כשהרקדנים מתקרבים אחד אחד לקהל מגיבים במחווה אישית לרקדן האחד שעומד מולם עם הגב לקהל.

המחול מעצם טבעו הוא שתוק והייתי שמחה לראות את קולבן מתעסק בעבודה האחרונה שלו בפרדוקס של חוסר התנועה שבתוך התנועה, במקום להיתלות בשלל של שברי רעיונות, אולי אז היה נשמע קול בודד בתוך ההמולה הבולמית הזו. כי כשהכל כלול קשה מאוד לחוש אמפטיה.