״דון קישוט״ – הבלט הרוסי מסנט פטרסבורג

הגיע הזמן שקהל חובבי המחול בישראל יפסיק להתמסר ולהסתפק בהפקות קלאסיות ברמה שהיא פחות ממצוינת. ובשנים האחרונות, יש להודות, להקות בלט קלאסי מהשורה הראשונה לא מגיעות לישראל.

הבלט הרוסי מסנט פטרסבורג אמנם מציע לקהל הצופים הישראלי שיעור ערכי בכל הנוגע לשימור מסורת והתייחסות נאותה למורשת תרבותית, אבל ההפקה של ״דון קישוט״ לא באמת מצליחה להשיל  מעצמה את אבק השנים וההיסטוריה ולתת לנו הרגשה שמדובר ביצירה רעננה שרק אתמול נולדה.

את הבלט "דון קישוט" יצר ב-1869 הכוריאוגרף מריוס פטיפה למוזיקה של לודוויג מינקוס כעיבוד ליצירת המופת הספרותית של מיגל דה סרוונטס. גרסתו של פטיפה הפכה לנכס צאן ברזל ברפרטואר הקלאסי והיא אף נחשבת לאחד מחמשת הבלטים הפופולאריים בעולם, אבל עלילת הבלט, חשוב לדעת, קשורה באופן רופף ליצירתו של סרוונטס. זוהי בעיקר קומדיה ופנטזיה באווירה ספרדית המספרת על זוג אוהבים צעיר, בזיל הספר המאוהב בקיטרי היפהפייה אשר אביה מתנגד לנישואיהם. ובתוך כל אלה, בשולי הכל, יש גם את דון קישוט ואת סנצ'ו פנסה משרתו הנאמן.

הבלט מורכב משלוש מערכות עמוסות בתמונות בימתיות מרהיבות, ובו קטעים שלמים מוקדשים להצגת וירטואוזיות שלא שייכים לעלילה באופן ישיר, אלא נועדו לשעשע ולהפגין את יכולת הרקדנים. אנחנו מתחילים בכיכר שמשית בברצלונה בה מתחרים ביניהם הטוריאדורים כשנערות מרפרפות מעליהם במניפות. עוברים למאהל של צוענים אקזוטיים, ונקלעים לסצנת חלום שמתרחשת ביער קסום בו גרים דיאדרות שמימיות וקופידונים.

אבל תשכחו מבלט שיעתיק את נשימתכם, מקסם שנמצא בעומק החוויה ובנועם ההגשה כי מה שראינו זו להקת בלט בינונית נטולת מטען נפשי־רגשי־אסתטי, שצללה לתוך לא מעט בורות טכניים. לעבודת הלהקה, הקור דה בלט, חסרה היתה חינניות ובעיקר ניקיון צורני, שאף תלבושת ססגונית לא יכולה לכסות עליהם. הסולנית אנה ווינטינה במקום לספק לנו קיטרי אוורירית ותוססת לקתה ברצינות קפוצה, הנושקת לפארודיה, עוטה הבעה אחת. בזיל בן זוגה, בגילומו של אלכסנדר וויטין, הסתחרר נסוך דאגת מעידה. ולבסוף, בדואט האהבה, בו מצופה היה משניהם לרקוד אלגרו מהיר ומרהיב, הפך למכני ומביך. הרשלנות המשיכה גם עם שגיאות הכתיב בתוכנייה בה אף הגדילו המתרגמים לעשות והפכו את ״דון קישוט״ לסיני ששמו בישראל: ״וון קישוט״. יחי ההבדל הקטן.

יצירות בלט מוכרות הופכות לאייקוניות כי הן מגלמות בתוכן במידה רבה את כל יסודותיה של האמנות הזאת – עדינות ועוצמה, טכניקה גבוהה, דרמה ויכולות הבעה. אבל ״דון קישוט״ של בלט סנט פטרסבורג נשאר ססגוני צעקני וחסר עידון- ריקוד חסר כריזמה, מתחנחן, עם עלילה שמקודמת במחוות ומימיקות מוגזמות, באופן שלא מאפשר לצופה להיכנס ללא סייגים או התנגדויות אל תוך העולם האגדי והקסום שרוחש על הבמה. אחרי שלושה ביקורים של הלהקה בישראל עם ״היפהפיה הנרדמת״, ״אגם הברבורים״ ועכשיו עם ״דון קישוט״ יש רק לייחל שלא נפגש עוד.