״בהקיץ״ להקת המחול קמע

לרגל ציון 20 שנה לפעילותה העלתה להקת המחול קמע את ״בהקיץ״, יצירתו החדשה של המנהל האמנותי והכוריאוגרף תמיר גינץ. המבנה של העבודה שנבעה מהכמיהה לצאת ל"הרפתקת אסקפיזם, בפקחות מלאה, אל מחוזות של אופטימיות“, הוא ברוח הזיג-זג וצריך לפלס בה דרך במצ׳טה דרך הררי רעיונות, כדי למצוא מקדש חבוי. רגע שאפשר לשהות בתוכו. והאופן שבו גינץ טווה ומאיר את הקשרים בין שלל התמונות הבימתיות, לפחות בעבודה הנוכחית, כושל, או במלים אחרות, חובבני. הכל עודף ומוגזם עד שנדמה שהתנועה היא פעולת ייצור חסרת אפקטיבית בה עודף הפעלתנות חושף את מאחורי הקלעים של פס הייצור האמנותי.

ודימוי רודף דימוי. בסולו הפותח, רקדנית ניצבת במרכז הבמה בגבה לקהל, האגן שלה זז ומתפתל בתנועות פיתוי וכפות הידיים מזדקרות מעל ראשה לכתר. נשים עם שביס מניעות אגן תחת חלוק ואז גברים מלאי עזוז במכנסונים מחליפים אותן, באים תחתן. החיבור בין שלושת החלקים נראה יותר מקרי מאשר בעל משמעות. משאיר את פעולת החיבור לצופים שיפרשו את העבודה מתוך הרגע ההיסטורי הנוכחי ששולטים בו מגפה, ערעור סדרי עולם, ומראות מלחמה מאיימת.

ויש גם רגעים מילוליים למדי כמו אותו רגע בו רקדן לבוש בגדים לבנים המחובר לזוג כבלים שמונעים ממנו להתקדם, הוא מנסה להגיע אל רקדנית הנמצאת בצידה השני של הבמה, אבל הוא אחוז בידי רקדן לבוש שחורים. קלישאה של מלחמת האור בחושך. ויהיה גם תיזמור שלם של מבנים קבוצתיים, התרחשות תנועתית מוחלטת, בשורה, באלכסון, באוניסון שאי אפשר לחמוק ממנו. וגם קטע מתוך סרט אילם של צ'רלי צ‘פלין שיכתיב לרקדנים תנועת שיוט בעקבים צמודים, במין דחיפות. ודואטים של גבר עם גבר, גבר ואישה, ההתחמקות והחיבור מחדש הוא לעולם קונפליקט. ויהיה גם יחיד בודד מול קבוצה, אפקט קל להשגה. 

הבעיה עם כל האלמנטים שתוארו לעיל היא שהם תקועים בשלב הסימון, שזה שלב שלא מעניין אמנותית ושהוא גם, בעצם, לא ממש אמנות. אלה אלמנטים העוסקים באופן הבסיסי ביותר ב“מי ומה אנחנו" וככאלה הם דורשים בדיוק את סוג הבעיטה בתחת שאמורה לספק המחשבה. אמירה אמנותית לא מוכרחה להיות מורכבת, וכדי שתעבור לצופה אפילו כדאי שתישאר פשוטה. אבל האופן בו מנסח גינץ את האמירה שלו חורג מהפשטות אל הפשטני. ודבר זה בולט במיוחד לצד התחושה הכבדה של עשיית־יתר, ושל יותר מדי משקל שניתן לגאדג'טים הטכניים ולהיקסמות מהם. מה שמורגש מאוד בחסרונו זו תחושה של נוכחות אישית.

אחד הרגעים הבוטים מתרחש לקראת סופה של העבודה כששני רקדנים מפלרטטים זו עם זה תחת קשת פרחים לבנים מלאכותיים. הם ישובים על שטיח אדום זול, שיר אהבה ספרדי נישא באוויר וביניהם מונחת עוגת קצפת. אצבעה של הרקדנית נתחבת פנימה והיא מלקקת אותה. הרקדן שמבקש לחקות אותה מושיט את אצבעו כדי לעשות בדיוק את זה, אבל היא מכה על כף ידו כאם הנוזפת בו. הכל יסתיים כשהיא תתחוב את פניו לתוך העוגה ותלקק אותם בפראות עד שהשניים יפצחו בריקוד סוער ויתנשקו בלהט. אוסף קלישאות מקרקש ונלעג, בין הסתמי ליומרני, מביך אפילו.

״בהקיץ״ היא עבודה מהירה כירייה והתממשותה כמעט נטולת חומר, מה שמשאיר אותה פלקָטית. למרות הרצון לספק לנו פנטזיה סוריאליסטית גינץ לא מצליח לפתוח צוהר לעולם מומצא בעל היגיון פנימי, גם לא חמקמק, המהווה מכלול אחד, עקבי ומתגמל. הקונספט כדברי התוכנייה: ״חזיונות של תשוקות ומאווים בלתי ממומשים, הדי זיכרונות ואהבת אמת״, דורש התכנסות חזרה פנימה לפני יציאה נוספת למרחב הפומבי. הגיע הזמן שגינץ יזהר מלגלוש לשרלטנות במסווה של מסתורין, ולא יניח מראש שהצופה ישתכנע וייתן לעצמו להיסחף עם כל אסוציאציה מעופפת.