״אילוף הסוררת״- להקת בלט ירושלים

כשמחקרים חדשים עוסקים ברצינות בכיצד צריכה להיראות אישה אטרקטיבית על פי גברים: מהאף של קייט מידלטון דרך עצמות הלחיים של קייט מוס ועד הישבן של ג'יי לו, וכשכולנו מודעים לעובדה שבחוץ זהו עדיין עולם של גברים, המסרים השוביניסטים ששתולים לכל אורכה של "אילוף הסוררת“ אחת מיצירותיו המוקדמות והבוסריות יותר של שייקספיר שנכתבה בסוף המאה ה-16, והאמירה המרכזית לפיה אישה צריכה להיות כנועה לבעלה-אדונה, גם אם היא עדיין רלוונטית בימינו, היא צורמת וקשה מאוד לעיכול עבור הצופה העכשווי.

המחזה מספר על קתרינה אישה חריפה שאף אחד לא רוצה לשאת לאישה, לעומת אחותה העדינה והמחוזרת ביאנקה. היחיד שמוכן לקחת את קתרינה הוא פטרוקיו, רק שהוא לא באמת מעוניין בה, אלא בנדוניה. כמובטח, פטרוקיו מאלף את הסוררת והופך אותה מאישה עצמאית בדעותיה ובהתנהגותה, להיות אישה כנועה וצייתנית, אישה טובה.

והעיבוד שיצרה הכוריאוגרפית האסטונית מרינה קסלר זוכת הפרסים במיוחד לבלט ירושלים, שעושה שנים רבות מאמצים רבים נגד כל הסיכויים להישאר על מפת המחול, שואב השראה מהסרט המפורסם של "אילוף הסוררת" שעשה זפירלי ב-1967 עם אליזבט טיילור וריצ'ארד ברטון שהיו אז זוג, מוותר על האירוניה. קסלר לא באמת מתמודדת עם הקונפליקטים שמעלה המחזה אבל מצליחה ללכוד את האלמנט הקומי של הסיפור דרך התנועה ושפת הגוף של הדמויות, כשהמוסיקה של נינו רוטה סוחפת אותנו לתוך איזו קצביות אחידה.

לא קל להחיות את הדמיון עם מחול כשהתובנות הפסיכולוגיות שיש בחוכמה המילולית והמושחזת של שקספיר לא באמת עומדות לרשותך, וכשבעבר הלא רחוק קיימות כוריאוגרפית מיתולוגיות כמו גרסת הבלט המופתית של ג'ון קרנקו, המנהל האמנותי של בלט שטוטגרט מ-1969, וזו של ז'אן כריסטוף מאיו, המנהל האמנותי של בלט מונטה קרלו, שיצר ב- 2014 הפקה מרשימה עם מאה רקדנים מהבולשוי.

ההרכב הנוכחי של בלט ירושלים שכולל 13 רקדנים, שחלקם נקלטו מבלט נס ציונה שנסגר, מצליח לשמור על רעננות ועל אנרגיה של המשכיות ומוסיקליות. וברגעים שיש בהם פחות פנטומימה ומחוות פחות מפורשות לשם העברת מסר, והמחול הוא זה שכובש את הבמה, יש גם כמה וכמה רגעי ברק, כשהקטעים הטובים הם הדואטים. יפה במיוחד הדואט האחרון בו הזוג מריה סלקטור, ומיתר בסון, נפגשים סופסוף בפה דה דה אמין, מיתמרים ומבעבעים, התנועה של האחד ניזונה מתנועתה של האחת ולהיפך. ויפה גם הרגע בו הלהקה כולה הופכת לקבוצה של שדים ושדות במסכות ציפור וחצאיות ענקיות ומתפרצת אל הבמה , נעה קרוב לריצפה בסצנה מרשימה של בלהה, שלא ממש ניתנות לזיהוי או לתמלול, אבל היא כמו צופנת בחובה הכל – אומללות וסכנה גם יחד, הכל חוץ מאשר ביטחון.

עיצוב הדמויות של קסלר קצת רומנטי ופלקטי, ולמרות היכולות הטובות של הסולנים אף אחד מהם לא היה כריזמטי מספיק בשביל להתנגד לתפקיד שהוטל עליו, מה שאולי היה מפרק את אי הנוחות שלנו ואולי גם מאפשר לנו להתבדר ללא הפרעה.