״I Look After ״ מאת נאוה פרנקל
ספרו של הבמאי פיטר ברוק, הכהן הגדול של התיאטרון, "החלל הריק", שראה אור בשנת 1968, נפתח במלים: "אני יכול לקחת כל חלל ריק ולקרוא לו במה עירומה. אדם עובר דרך החלל הזה בעוד מישהו מביט בו, וזה כל מה שנחוץ כדי שתתחולל פעולת תיאטרון". והפרפורמנס של נאוה פרנקל הוא המחשה מוחצת לכך. אין נרטיב ישנם רק אותם רגעים חולפים, ארעיים, של חוויה משותפת בחלל של סטודיו בתיאטרון.
והיא יודעת היטב להחזיק במה פרנקל, טבעית לגמרי, דרוכה לחלוטין, קשובה ללא הרף לכל מה שקורה, בלי להקרין לרגע מתח כלשהו. בשליטה מעניקה לכל רגע על הבמה את ההרגשה שהוא פועל וקיים בשליחותה של אמת אחרת, פשוטה וחמקמקה יותר.
מתייחסת לפעולות ולהתנהלות של רגשות, לא מתייחסת להוויה מופשטת, לא מתפלסת. מה שפותח את הראייה שלנו כקהל למה שקורה מולנו ברגע. וזה לא פראי, וזה לא מטורף, זה רק רק מרגיש שמישהי מסתכנת פה, עובדת במנעדים מורכבים מגוף ועד נפש, ומייצרת נוכחות ששואלת שאלות, שהן מטרידות, שקשה לפתור אותן בהנף יד ולעבור הלאה.
והרגעים בעבודה הזו לא רק מתחלפים אלא מצטברים וקיימים בו זמנית. כמו שאומרים שאין מוקדם ומאוחר בתורה ועל אחת כמה וכמה בנפש. כל הנקודות שוות, אין מוקדם ומאוחר, אין התחלה וסוף ברורים, ואין דרך לדעת כיצד נכנסים וכיצד יוצאים מוך אותו עולם חושי שמבקש להנכיח את עצמו ב"עכשיו".
ויש משהו חזק במימד הצנוע של העבודה שלה, באופן שבו היא טווה קשרים בלתי צפויים בין החלל, החפץ והאנושי. יוצרת רצף של דימויים ויזואליים המתעוררים לחיים, או לחלופין רגעי חיים שקפאו בזמן. נושאת הרצאה קצרה, מדגימה, קוראת כתרנגול, נובחת ככלב מסמנת טריטוריה, פועה ככבשה, רוקעת ומצניפה-משמיעה קולות של סוס. מונה חפצים בעולם בסדר עולה מהריצפה דרך הרגלים, לשולחן לתינוק עד כוכב שביט ואז מבטלת אותו כשהיא מונה את הדברים בסדר הפוך מהכוכב שביט עד לריצפה.
והיא ממשיכה לפרק ולהרכיב. בידה כדור גלובוס. היא מניחה את הכדור ומתיישבת עליו כשרגליה באוויר. דקות ארוכות היא מייצבת את עצמה על הכדור בשיווי משקל. היא מביאה כדור גלובוס נוסף ומנסה את זה שוב. היא קמה ושואלת: "כמה זמן נשאר לנו?", והיא גם עונה: "ארבעים יום וארבעים לילה".
והיא גם מעירה לחיים את הטקסט של המשורר שמשון מלצר ״אשירה לרש״י שמגולל במין נאמנות חשודה ושוברת-לב – שהאירוניה שלה כה אוורירית עד שכמעט לא ניתן לחוש בה – מעשיות-עם יהודיות,עם סיפורים ביוגרפיים ומשפחתיים. ואם היא צריכה היא עוצרת לרגע, מפשילה את המכנסיים ומתיישבת להשתין.
משתמשת בישעיהו כדי להביע אכזבה: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר את נאוה גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְוהיא פשעה בִי, היא מכילה את האכזבה על עצמה. כל הזמן האיזכורים התנכ״ים שלה גם מגנים על המרחב שהובטח לה ולנו, וגם עסוקים בהגבלה שמייצרת ההבטחה הזאת ובחובה להיענות לה. לכאורה מפרידה את הדתי ואת הפוליטי זה מזה, ועדיין מצליחה להשאיר את שניהם בחיים.
לקראת הסוף, מחופשת עם חליפת הזאב של מקס מתוך "ארץ יצורי הפרא" היא עושה סיור לוקיישנים על הבמה, מאזכרת מיתוסים מז‘וריים משל היו הרפתקאותיו הדמיוניות: כאן ברחנו מגן עדן, כאו נפתח לנו ים סוף, כאן נחרב בית המקדש הראשון, השני, כאן הסנה נדלק והורדתי נעליים. הופכת בנונשלנטיות את המקום הזה שאנחנו חיים בו לעולם פראי אוטופי שבו כל אחד יכול לנהוג בדיוק כפי שהיה רוצה, ללא השלכות. מקום שבו כל אחד עושה ככל שעולה על רוחו מבלי להתחשב. מקום בו אנחנו משלמים אולי מחיר לא פשוט על ריסון שאיפותינו ועל אי אמירת אמת.