תיאטרון מחול לולה וושינגטון:
סיום המופע של תיאטרון המחול של הכוריאוגרפית האפרו-אמריקאית לולה וושינגטון הרגיש כמו צהריים בקלאב מד ליד הבריכה. הקהל התל אביבי ניסה לחקות את תנועות הרקדנים, מנענע את מותניו מצד לצד, מניף ידיים באוויר, ומוחא כפיים בהתלהבות עד דלא ידע.
כי הכוריאוגרפית האפרו-אמריקאית לולה וושינגטון, שמתארחת כאן עם להקתה, באה לבדר אותנו, להעלות את כולנו על הגל הקל, יודעת היטב מה עובד עלינו. וזה כנראה לא מפתיע כשיודעים שהיא הכוריאוגרפית של בני שבט הנאבי מתוך הסרט ׳אווטאר׳ ו׳בת הים הקטנה׳ של וולט דיסני.
ההצלחה הגדולה של הערב השמרני הזה היא הליווי החי של רביעיית הג'אז המצוינת "אנסמבל מרקוס ל. מילר”, כי שפת התנועה של וושינגטון היא כמו כפר גלובלי המספק חדווה: בלט מודרני, ג'אז, היפ-הופ, ריקוד אפריקאי וסטפס וכל המרבה הרי זה משובח, אבל לא באמת יוצר משהו מעבר לאנרגיה.
וגם כשוושינגטון מרגישה שמחול הוא לא רק פלטפורמה שנועדה לבדר, אלא גם להעביר מסרים חברתיים פוליטים, המחול שלה צולל אל תוך אקספרסיביות פשטנית.
”חיפוש אחר אנושיות" – יוצאת כנגד אותה אפליה גזענית שיטתית ותחושת נחיתות יומיומית בקרב הציבור השחור ובמחאה על היחס האלים והלא אנושי של המשטרה כלפי הקהילה האפרו-אמריקאית. העבודה נפתחת עם זעקות שבר של רקדנית יחידה: ׳הפסק להרוג את התינוקות שלי, הפסק להרוג את הילדים שלי׳ וממשיכה עם ריצה של הרקדנים עם ידיים מונפות המצהירות על כניעה. אחר כך הם יהרגו ויפלו ויתעוררו נאספים לתוך זרועות חבריהם. ושוב יהרגו ושוב יקומו לתחייה. פשוט ממש כמו בסרט.
גם את היצירה 'הכפר הגלובלי’ לא הצילה המוסיקה של פֶלָה קוּטִי מוזיקאי גדול שבה שגייס את המוזיקה שלו למלחמה למען חירות עמוֹ הניגרי ובכך הפך לאחד מאויבי השלטון הגדולים. גם כאן המחול הצבעוני המשמח עשה הכל לרדד רגשות עזים מפריח סיסמאות של אחווה ותקווה בלי בושה. וב"עטינו את המסכה", ההסטה היתה לכיוון הפער האתני־מעמדי בין ה׳ריקוד השחור׳ לבין הקהל השבוי בסטריאוטיפים אבל שום דבר לא הצליח לפרק מבפנים את המבט האוריינטלי הכמו מתבקש. והיתה גם ״מלכות״ שיצר רנה האריס וחגגה דרך ההיפ-הופ את כוחו של המחול תחת מעטה כבד של לוק מתנ״סי.
הסגנון המאוד מסוים של וושינגטון- האקלקטיות סוחטת הכפיים ביחד עם אותו ממד מופרך מיסודו של יומרה למחאה, ביחד עם הישענות מלודרמטית, קשה לעיכול. כדי שכל אלה לא ייעשו לשווא, מוטל על הצופה ללכת לקראת וושינגטון יותר מחצי הדרך, לקבל עליו את חוקי המשחק, להסכים להתבדר ולשחק איתה בכאילו. אני לא הצלחתי.
