תיאטרון מחול הארלם:

בקדחתנות העירונית הקיצית, שבה כולנו איננו רוצים אלא להיפטר בלי הרף מן המשקל העודף, אין כמו בלט קלאסי או ניאו קלאסי כדי לתת למציאות כנפי רחיפה, ולברוח באמצעותן אל מחוזות הספק-מציאות.

תיאטרון מחול הארלם הוקם ב-1969 על ידי ארתור מיטצ׳ל, רקדן שחור שהיה לסולן מוערך בלהקתו של בלנשיין- הניו יורק סיטי בלט. ב-2004 נקלעה הלהקה למשבר כלכלי וניהולי והפסיקה את פעילותה למשך כעשור. מאז היא מנסה להחזיר לעצמה את המעמד וההשגים שהיו לה אולם הערב הנוכחי חשף את המרחק הגדול שעוד שיש לה לעבור.

את הערב פתח “העפרוני הנוסק" של אלווין איילי למוזיקה של ראלף ויליאמס. היצירה נפתחת עם רקדן העומד על ברכיו בזרועות פתוחות על פניו הבעה חולמנית. כל הנסיונות אחר כך של הרקדנים לרפרף כציפורים בנפנופי זרועות או בטיפוף גבוה על פוינט נראה גמלוני. והתחושה היתה של מאמץ גדול.

היצירה "כלי שיט" מאת הכוריאוגרף דארל גרנד מולטרי למוזיקה של אזיז באסו, נשבה כמו רוח ים והרקדנים נעו כמו ספינות באיזו עמלנות חקרנית בתוך איזו דינמיות תוססת חיננית, בפער בין ראייה לגילוי.

"רוקד במרפסת הקדמית של גן העדן" מאת יוליסס דאב למוזיקה של המלחין האסטוני ארוו פארט, נוצרה במקור עבור הבלט המלכותי השבדי בשנת 1993, ונולדה בעקבות תקופה של אובדן בה איבד דאב 13 חברים קרובים ובני משפחה, ביניהם אביו. דאב הפך את האבל לפעולה מהירה וחריפה של איסוף וריקון.

צליל פעמון הכנסייה שחזר על עצמו החזיק את הפחד הברור שדברים יקרו, אך לא ברור היכן הם יעצרו. והמבנים השונים של היחסים בין הרקדנים נולדו גם כדי להרגיע וגם כדי להפתיע. מנסים ללכוד כל פעם מחדש איזה רגע, למתוח אותו, לפרק אותו, ואז להקפיא אותו מבלי להיכנע לאיזה סנטימנט אנרגטי. הרגע היפה ביותר היה דואט גברי בו יצרה הכוריאוגרפיה בין הגופים איזו אינטרקציה כימית חד-פעמית מעוורת ומאירה.

את הערב חתמה היצירה "שיבה" מאת כוריואגרף הבית רוברט גרלנד, לשירים של ארתה פרנקלין, ג'יימס בראון, אלפרד אליס ואחרים, מטובי המוסיקאים השחורים. נענועי הגוף והאגן הזריזים שחזרו על עצמם, ושקשוקי הישבן (טוורקינג) שכבר מזמן נבעטו למיינסטרים, חזרו לתפקד כאן באיזה אופן פופוליסטי ויצרו תפנית מביכה עם חיטוי מאולץ. הנסיון להכניס אלמנטים מתוך התרבות האפרו-אמריקאית כמו נועד להצטדקות, להתחסדות וכפרה קלה. והקהל הודה לסטריאוטיפים בתשואות.