תיאטרון המחול של בייג'ין Beijing Contemporary Dance Theater
השמים אפורים לגמרי ובאוויר נישאות פלומות עדינות לבנות של פריחה, ככה כל יום כל היום. אביב בבייג'ין. הכפר האולימפי שקוע בתרדמה, שני זקנים מתאמנים בטאי צ'י, אחר קופץ על רגל אחת בקלילות נערית. בדרך לסטודיו של להקת המחול של בייג'ין אני חולפת על פני אולפן רחב ידיים המתכונן לעוד מופע מחול נוצץ וראוותני שישודר בערב בטלוויזיה. זה בעיקר מה שאוהבים פה.
בחדר חזרות מרתפי, על במה עשויה ספוג, מתאמנים רקדנים גמישים ובעלי פנים רעננות. שוב ושוב הם מתחממים בכפיפות אינסופיות ובתנועות ריקוד מלאות חדווה מתגלגלים על הרצפה, ומזדקפים על הברכיים כאיש אחד. בגוף מפותל כקפיץ הם חוזרים על הקומבינציה ללא הפסקה. בסבלנות אין קץ הם נשמעים להוראות, מדייקים את הגוף שמבקש להבקיע את האוויר, נחבטים לתוך רכות הספוג ומתרוממים כמו אדי ערפל, ושוב שוקעים.
את "ערפילים", העבודה איתה הם מגיעים בתחילת יוני לישראל, יצרה ואנג יואניואן, הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה, בתחילת 2009 כתגובה לרעידת האדמה שהתרחשה בסין במאי 2008 במחוז סצ'ואן וגרמה למותם של 70 אלף איש. "זה גרם לי לחשוב על הבילבול הרוחני שאנחנו חיים בו ועל הערפיח התמידי שחי מעל העיר ביג'ין. הזיהום הזה מבחינתי הוא לגמרי מנטלי ואני רואה בכולנו אחראים לו" היא אומרת. "עכשיו זה הזמן שלנו לעשות חשבון נפש, לשאול את עצמנו איך אנחנו מזהמים, ומה תפקידנו בתוך אותו משבר חברתי ואישי שקיים בחברה הסינית. החיים שלנו כל כך קצרים כאן והתפקיד שלנו הוא לחפש אחרי הדרך הנכונה בתוך החושך הגדול כדי שמשהו ישאר גם אחרינו".
ההיסטוריה של המחול המודרני בסין קצרה יחסית. ב-1895 למדה בתו של שגריר סין הקיסרית בצרפת, יו רונגלינג, מחול בפאריס אצל איזדורה דנקן. כשחזרה לסין מינתה אותה הקיסרית צה-שי למעין עוזרת לקיסרית, הממונה על עדכון החצר בריקודים חדשים. אך בחלק ניכר מהמאה ה-20 האקלים הפוליטי לא עודד את המחול המודרני. סין הקימה תשתיות לתמיכה בבלט, דיסציפלינה שהגיעה מברית המועצות, בריקוד עממי ובאופרה המסורתית. להקת המחול המודרני הראשונה בסין, גואנגדונג, הוקמה ב-1992. עד מהרה נוסדו להקות נוספות, ולדברי יואניואן "בין 2000 ל-2005 היתה התפתחות מואצת, הביטחון גדל והלך, והתחלנו לדבר בקול ייחודי משלנו".
רבות מהלהקות האלה הן בניהול פרטי, במימון עצמי, לא ממשלתיות, וקנאיות לעצמאיותן. הן מצליחות לשרוד במדינה שלממשלתה יש שליטה לפחות להלכה על רוב ארגוני אמנויות הבמה ושתמיכת התאגידים באמנויות בה היא מזערית. "אנחנו עצמאיים", אומרת בגאווה יואניואן, "לא קשה למצוא תמיכה אם חיים בסגנון חיים פשוט ועושים מה שאוהבים".
אחרי שנים שבהן נשרך מאחורי אמנויות במה אחרות בכל הנוגע להזדמנויות הופעה, מימון, סיקור תקשורתי וקהל, זוכה המחול המודרני בסין לעדנה. "הקהל מתרחב", אומרת ז'אנג יו המנהלת של תיאטרון המחול של בייג'ין. "יותר רקדנים נשארים בסין. אין להיטות לנסוע לחו"ל. יש אפילו אנשים שחוזרים לסין כדי ליצור כאן". היא מסבירה. "למחול המודרני בסין יש שפה משלו. לכן כל כך הרבה פסטיבלים בינלאומיים לאמנות מזמינים אותנו".
אבל על אף שלהקות המחול המודרני בסין מפתחות קולות מובהקים משלהן וזוכות לקבלת פנים חמה בחו"ל, הן מתקשות להגיע לקהלים חדשים במולדתן. המצב אמנם משתפר, אבל סיבובי הופעות מעבר לים והשתתפות בפסטיבלים בינלאומיים הם עדיין לחם חוקן של רוב להקות המחול, שמשתמשות בשכר שהן מקבלות שם לסבסוד הופעות בסין. "אנחנו מפסידים כסף בכל פעם שאנחנו מופיעים כאן כי הקהל הסיני לא קונה כרטיסים", אומרת ז'אנג יו "אנחנו קיימים מדצמבר 2008 ותמיד מתפרנסים מהופעות מחוץ לגבולות סין".
יחד עם זאת, להקות המחול המודרני בסין נחושות בדעתן להכות שורשים במולדת. ותיאטרון המחול של בייג'ין פועל בשיטתיות להגיע לקהל צעיר באמצעות הופעות בקמפוסים, שיחות עם הקהל אחרי הופעות, והקמת ביה"ס למחול לכל מי שרוצה, ובכל גיל. כרגע התלמיד הכי צעיר הוא בן שלוש והתלמידה הכי מבוגרת בת חמישים וכולם לומדים בלט קלאסי. "זה הזמן הנכון", אומרת יואניואן, כשהיא מלטפת בהסח הדעת בטן של חודש שביעי "אין היגיון שנסתמך על הופעות במערב כדי לשרוד. אני רוצה לפעול יותר בסין. כולם מתמקדים בתרבות, ואנחנו צריכים להופיע. רוב הסינים לא ראו מעולם מחול מודרני. מוטלת עלינו האחריות לשנות זאת".
פורסם בידיעות אחרונות ב-26 למאי 2012