שיחה עם בוריס שרמץ

כולנו משתמשים במחוות. כל פלטפורמה חברתית נשענת על מחוות. אפילו התלמוד הציע לחנך דרך מחוות: ״לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת״. וגם שקספיר נשען על מחוות, וגם ישו. והפייסבוק כמובן מבוסס על ג׳סטת הלייק. וגם הכוריאוגרף הצרפתי בוריס שרמץ, מהכוריאוגרפים הנועזים והמרתקים שפועלים היום, משתמש במחוות. שוטף אותנו באוקיינוס ויזואלי, מעמת אותנו עם שאלת הגוף כמאגר של מחוות, הופכים חלק ממהלך אינסופי של ייצור, הענקה והיעלמות שמתעקש להנציח שוב ושוב את שלעד נועד להיעלם.

"גשם, מבול רציף ובלתי ניתן לעצירה של מחוות", כך מתאר שרמץ את יצירתו האחרונה 10000 מחוות – יער כוריאוגרפי שמאוכלס ב-18 רקדנים שלכל אחד מהם אוסף תנועות סינגולרי, והוא לעולם אינו חוזר על אותה תנועה יותר מפעם אחת.

10000 מחוות מהווה חלק אחד בפרויקט רחב – "מוזיאון למחול" – שמתקיים במרכז הלאומי לכוריאוגרפיה שבעיר ראן שבצרפת ובבסיסו הפרדוקס מוזיאון כמקום של שימור אל מול מחול כאמנות של תנועה. המרכז, בניהולו של שרמץ מ-2009, מהווה חלל אקספרימנטלי לחשיבה, לתרגול ולהרחבת הגבולות של המחול. פרוייקט המבקש לבחון דרכים שונות להציג מחול בתוך חלל מוזיאלי, שמצד אחד יכול לערער על הזמן המחולי שהוא לרוב זמן התיאטרון, אך יכול גם לערער על הזמן החי של ההופעה ולהציע את תרגומה לאובייקט דומם ונצחי.

במניפסט שפירסם לרגל פתיחת ה'מוזיאון' שלו כתב שרמץ: ״בתקופה שבה אנו חיים, בכוחו של המוזיאון להביא לסילוקן של דעות קדומות על מוזיאונים ועל מחול כאחד. כדי לקדם את השינוי המחשבתי הזה, חייבים קודם כל לשכוח את דמות המוזיאון המסורתי“. מבחינת שרמץ הגיע הזמן שהמחול יצא מתוך המעגל המוגבל של אלה שמבנים אותו בחיי היום-יום, ויפתח את עצמו לממד אנתרופולוגי שיבקיע את המגבלות המושרשות על ידי התחום הכוריאוגרפי.

ההילה של עבודת האמנות עברה מהאובייקט עצמו אל מה שנאמר עליו, והצופה הוא זה שמחזיק בעמדה אשר מכוננת את היצירה. אולם בצפייה באמנות חיה שמתכלה במהותה כמו מחול או פרפורמנס, הצופה הוא במקביל גם בתפקיד העד. זה שיש לו את היכולת להעיד על מה שהיה, לשחזר את הקונטקסט המרחבי המלא של ההופעה. לא רק כפרשן חיצוני לעבודה שאמור להנפיק משהו שהוא בין חיווי טעם אישי לבין יצירה של הקשרים היסטוריים, פילוסופיים, אמנותיים, תרבותיים ואחרים אלא כמשתתף-קורבן, כעד.

שרמץ אומר שכמו שתערוכות מוזיאליות מתיימרות לייצג את העבודות ולשמר אותן דרך השרידים שלהן- חפצים מתים, מבקשים להניע בחזרה את הכוח אל האובייקט. כך הוא משתמש במחול שלו במחוות מקוריות אותן הוא משחזר, מקים אותן לתחייה, כדי להתנגד לניסיון של המוזיאון להכיל את הפרפורמנס. והאינטרס שלו, של שרמץ הוא לפתוח מרחב לניסויים, תוך כדי בריחה מהמוסכמות; להמציא את עצמו שוב ושוב, לתת השראה לאחרים תוך כדי השראה מאחרים.

ואם מדברים על השראה מאחרים, נקודת ההתחלה של 10.000 מחוות היתה בפרוייקט שהעלה שרמץ במומה בניו-יורק. בו הוא ביחד עם עוד שישה רקדנים לקחו את הספר של דוד ווהן "מרס קנינגהאם: חמישים שנה" (1997) וגילמו את התנוחות המוצגות בתמונות מול הקהל, ברצף, משתמשים בו כמכשיר קומפוזיציוני. בעבודה שנקראה “Flip Book”, הוצבו גם שני עותקים של הספר פתוחים לעיני הקהל, כשאחד המשתתפים הפך במקביל עמוד אחר עמוד כדי לעמוד בקצב הפעולה. 

שרמץ צוחק ואומר שחלק מהמבקרים ראו בעבודה הזו חילול עבודת הקודש של קנינגהאם.

לעשות את אותו דבר ללא כל שינוי גרם לי לחשוב מה היה קורה אם היינו עושים ההפך, אם כל מחווה שהיינו עושים לא היתה חוזרת לעולם. איך היינו מתייחסים כרקדנים וגם כצופים לתנועה ׳שלום׳ אם היינו יודעים שאחרי שנבצע אותה או נצפה בה היא לא תחזור יותר.

חשבתי על אן תרזה דה קירסמייקר שיצא לי לעבוד ולרקוד איתה, על העובדה שיש לה מאגר מחוות ספציפי מאוד שאופייני לה, ועל העובדה שכוריאוגרפים טובים הם הרי אלה שאומרים לא לכל כך הרבה מחוות או תנועות. ואז עלה לי הרעיון ליצור עבודה שיש בה מספר אינפלציוני של מחוות, 10000 מחוות. אבל הרגשתי שזה פרוייקט שאני לא יכול לעשות אותו לבד, שאני לא מסוגל להחליט מה יהיו אותן 10000 מחוות. 

ומהר מאוד הבנתי שאני לא רוצה שהעבודה הזו תהפוך להיות מעין אוסף במוזיאון בו את צופה בעבודה ועוברת לזו שאחריה וכו׳ אלא כזו שהכוח שלה נמצא בחולף. רציתי לעסוק יותר בהעלמות של המחווה מאשר בנוכחות שלה לאורך זמן. וחיפשתי דרך כאוטית כדי להציג את המחוות האלה. מצד אחד רציתי שהצופה ירגיש מותקף ולא ידע בדיוק לאן להסתכל. מצד שני, ברגע שאת נתפסת למחווה אחת היא מיועדת לגמרי עבורך ואת יכולה להמשיך ממנה לאן שאת בוחרת. את לא פסיבית כצופה אלא את צריכה לעבוד, לזהות מה מושך אותך ולקבוע לעצמך את הסדר, את הכוריאוגרפיה.

לכן הרבה פעמים אנשים מגיבים לעבודה בבוז, הם מרגישים שהם לא מבינים מה רוצים מהם ולמה זה בעצם קורה ככה ולא אחרת. ויש אחרים שמצליחים לפרום את הפקעת באופן שמרתק אותם ונוגע לליבם. הרי כל אחד מגיע ליצירה עם אג׳נדה משלו את באה עם שלך הרקדנים באים עם שלהם. מה גם שכשיש על הבמה 18 רקדנים זה אומר שבחצי דקה כמות האינפורמציה היא עצומה בדקה יש כ-50 מחוות שאת יכולה לבחור לעקוב אחריהן. אפילו אני, כשאני שב וצופה ביצירה, רואה פתאום דברים שכבר שכחתי. 

אני מרגיש ככוריאוגרף שיצרתי יצירה שאין לי עליה שליטה. שהצופה בה הוא הדרמטורג שלה, הוא יכול להחליט אם להסתכל עליה מפרספקטיבה חיצונית או פנימית, לעקוב אחרי רקדן אחד. אני נהנה מזה שהתהליך הוא קולקטיבי ושאף לא אחד בעצם הוא בעל שליטה על הכל. כמובן שזה בערבון מוגבל כי בכל זאת אני זה שבחרתי את הרקדנים, הבמה, התלבושות והמוסיקה. אני נהנה מזה שהתהליך הוא קולקטיבי ושאף לא אחד בעצם הוא בעל שליטה על הכל״.

אז למה המוסיקה הזו, למה בחרת ברקוויאם של מוצרט?

המחשבה הראשונה שלי לא להשתמש במוסיקה בכלל, שהיצירה תתנהל בתוך שקט. שנקודת המיקוד תהיה המחוות עצמן בלי רעש רקע. אבל כשצפיתי בזה היתה לי תחושה שאני צופה בתנועה של בעלי חיים בתוך מעבדה. במובן מסויים אולי קרוב מידי למקור. ואז ניסיתי הרבה מאוד דברים אחרים: ניסיתי שהרקדנים יספרו, ישמיעו קולות, ימלמלו וזה היה בסדר אבל לא שלם. ורק אז עלה לי הרעיון להשתמש ברקוויאם של מוצרט, פתאום הבנתי שמה שאנחנו עושים זה ליצור בית קברות של מחוות, כל אחת מופיעה, חולפת ולא תחזור. וחשבתי על מוצרט שכתב את הרקוויאם בהיותו על ערש דווי, ולא הספיק להשלים אותו. והכל פתאום הסתדר.  בשלב מסויים גם ניסינו לשיר את הרקוויאם, זה נשמע נורא כמובן, מה שלא מאוד הטריד אותי אבל זה כן היה בלתי אפשרי לביצוע עבור הרקדנים גם לרקוד במהירות רבה וגם לשיר. ומהרגע שהחלטנו אי אפשר היה להיפטר יותר מהמוסיקה הזו. לקח לי זמן לזכור שבעצם הרקוויאם זו יצירה שנהגתי לשמוע הרבה מאוד כנער. 

איך נקבע הסדר של המחוות, איך יצרת את אותו מבול?

זה בעצם לא התחיל מתנועה אלא זה התחיל מלא לעשות כלום. הייתי בסטודיו ביחד עם הרקדנים והחלטנו שנתחיל מלא לעשות כלום במשך 20 דקות. ומה שקרה זה שדברים קטנים התחילו לזוז, מישהו העביר יד על השיער או גירד בראש, מישהי התיישבה וכך גילינו שבארבע דקות של תחילת היצירה, שבהם היינו אמורים לא לעשות כלום, הצטברו להן 200 מחוות.  ובעיקרון המעבר ממחווה למחווה קרה כשהרקדנים איבדו את המוטיבציה להמשיך באותה מחווה. זו עבודה תהליכית שבה כל יום הצטרפו עוד ועוד מחוות עד שבסוף מה שהתקבל הוא לחלוטין לא משהו שחשבתי עליו בהתחלה. 

האם יש מחווה שהפתיעה אותך?

ההפתעה היא לא במחווה זו או אחרת אלא בעובדה שמצד אחד אני יודע היטב מה הם עושים הרי ראיתי את ההתחלה מאות פעמים ומצד שני כל פעם מחדש יש משהו שלא ראיתי שקשור לתחושה חדשה שכל מחווה יכולה להביא איתה רגע שנוגע ללב או אלים באופן מפתיע.

אם היית יכול להישאר כל חייך עם מחווה אחת בלבד?

אין לי מושג. אחרי היצירה הזו המוטיבציה היא כל הזמן לשנות מחווה ולא להתאהב באחת. השאלה שעמדה לנגד עינינו כל הזמן היא האם אני יכול לעשות משהו אחר? אבל אם אני צריך לבחור משהו אז אולי להיות בתשומת לב על פעולת הנשימה.

תוך כדי שיחה כל פעולה שאני עושה גורמת לשרמץ להזכיר לי שיש אותה בתוך היצירה. הוא מדבר הרבה על הקונטקסט התרבותי של המחוות, על איך מחווה תלויה בהקשר התרבותי ובסיטואציה בה היא מוצגת, ועל איך מוטיבציה שונה לאותה מחווה משנה אותה.

הרבה בזכות כל זה הוא מרגיש שזה פרויקט אינסופי שצד אותו הוא בעצם יכול לעבוד עליו כל חייו וזה אולי רק חלק אחד מתוכו. 

מה ההבדל בין ציטוט למחווה?

ביצירה העדפנו לא לדייק את ההבדל בין שניהם. הציטוטים כאן מנותקים מהקשרם המקורי ומקבלים משמעויות חדשות. הם הופכים למחוות בשל מרחב ההתרחשות החדש, בשל המחווה שבאה אחרי.

בצפייה ביצירה שלך ניסיתי לעשות משהו גס ולקטלג את המחוות לסוגים. אולי שני סוגי מחוות: הסוג הראשון, מחוות שמייצגות קונפליקט, והסוג השני מחוות שמייצרות מרחב פעולה.

״אני כן ניסיתי להוסיף פרמטרים נוספים בבחירת המחוות. ביקשתי מהרקדנים לחשוב על מחוות מיקרוסקופיות או מחוות אלימות או סקסיות עד שהצטברו כ-40 פרמטרים שהנחו אותנו בבחירה של המחוות. וגם הבחירה לא להישאר רק בסולו ומהלכים אישיים אלא גם ליצור דואטים של מגע שלא יהיו סימטריים הוסיפה פרמטרים נוספים.

שרמץ אומר שהרצון שלו ביצירות שלו הוא לא לשמר אלא ליצור קשרים עם ההיסטוריה, עם הזכרון, עם הארכיאולוגיה של התנועה. מבחינתו ״10000 מחוות״ היא היצירה האחרונה שלו עבור ה״מוזיאון למחול״. בעיניו זו יותר יצירה על ההעלמות של המחוות מאשר של השימור שלהן או לפחות זה שניהם גם יחד הוא מיד מדייק. אני אוהב סתירות וזה בדיוק מה שקורה כאן מצד אחד אני מנסה ליצור מוזיאון אבל עצם הפעולה משמיד את היכולת שלו להתקיים כי את מה שקורה אי אפשר לתפוס ולשמור.

מה ההבדל בין במה לחלל מוזיאלי?

"גופי הרקדנים הם מוזיאון בפני עצמם. הם מאחסנים, מעכבים וממשיכים בתנועה: היצירות של טרישה בראון לא יצליחו בלי הרקדניות שלה. ההיסטוריה של המחול נבנתה על 10,000 מחוות, 10,000 אנשים, לא רק אותם חמישה כוריאוגרפים גדולים של המאה העשרים. זו תנועה קולקטיבית ”. 

חשוב לי לומר את זה כי יש כוריאוגרפים בלתי נראים שעשו עבודה חשובה. כמו למשל אודיל דה בוק שרקדתי אצלה שיצרה הרבה עבודות בחללים ציבוריים ומתוך הלהקה שלה יצאו 20 כוריאוגרפים חשובים שפועלים בשדה המחול בצרפת כמו למשל אנג'לין פרלז‘וקאז'. ואנחנו רואים מה שהוא עושה אבל לא את מה שהיא עשתה שהשפיע על העשייה שלו.״

יש גם משהו מאכזב בידיעה שכל המחול בנוי בסה״כ מזה לא?

זה אולי לא כל כך עגום. זו היתה יותר הדרך שלי לומר שפעם נהגנו לראות רק את הבלרינה הכוכבת היום אנחנו רואים רק את הכוריאוגרף שהוא כוכב. אני רוצה שיראו אותנו כמכלול. אני רוקד עבור אן תרזה דה קירסמייקר, או טינו סגל, או אפילו עבור איזודורה דאנקן שמתה ב-1927. זו שרשרת של גופים ולא גוף אחד שרוקד. חשוב לי להיות גם רקדן, גם אדם שכותב, וגם אדם שמתבונן במחול וגם אדם שמדבר עכשיו איתך.

אתה יודע לומר למה יש בך עדיין את הצורך לרקוד?

כשהתחלתי לרקוד חשבתי שאני רק אהיה רקדן לרגע לא חשבתי שארצה להיות כוריאוגרף. איכשהו בראש שלי אני יכול לא להיות הכל אבל לעולם לא אוכל לא להיות רקדן. אולי זו פנטסיה. אם אני אשאל חברים מסביבי אם הם רקדנים או כוריאוגרפים לרוב הם יענו שהם אמנים ואני מבין את זה אבל גם יודע שהדי.אן.איי שלי הוא רקדן וכך גם אני נהנה לראות את עצמי.

אתה עדיין רוקד אז זה לא באמת רחוק מהאמת.

נכון. ואנחנו גם צריכים רקדנים. יש לנו יותר כוריאוגרפים ומוסיקאים מאשר רקדנים. אני רוצה לקדם רקדנים זה משהו שאנחנו כחברה זקוקים לו. אולי אם יהיו 50 ביליון רקדנים אני אוכל לומר שאני משהו אחר.

למה חשוב היה לך לעגן את הדברים במניפסט, למרות הפיתוי שיש בכתיבה לעתים גופם הממשי של הרקדנים על הבמה משכנע יותר ממלים חכמות?

כשהייתי ילד הייתי שחקן פינג פונג וחשבתי שאם אתמקד בפינג פונג יהיה לי קשה לכתוב ספר. עם המחול לעומת זאת אפשר להתמקד ולכתוב מכל כך הרבה כיוונים. קורים כל כך הרבה דברים בראשך כשאתה רוקד: האם זה שווה את זה? האם זו התחושה? הקורדינציה? ואני מעניין אותי השילוב הזה בין מה שאנחנו חושבים ומה שאנחנו עושים. זה לעולם גדול יותר ממה שאנחנו חושבים. והרעיונות הם עוד דרך של תקשורת היוצרת חלל חשיבה עבור יוצרים, צופים, כולם בעצם. הרי בלי המניפסט של ״המוזיאון למחול״ כמעט ואין סיכוי שהייתי יוצר יצירה כמו 10000 מחוות.

הראיון עלה במגזין ״הרמה״