פסטיבל ״זירת מחול״ 2015:
כל שנה בקיץ, מתקיים במשך שלושה ימים בירושלים, פסטיבל "זירת מחול" של הזירה הבין-תחומית. הפסטיבל שנוסד בשנת 2001 כמענה לצורך במסגרת ניסיונית בתחום המחול, העלה השנה, בניהולו האמנותי של סהר עזימי, 7 יצירות חדשות, במסגרת 4 תכניות. מלבד אקט יצירתי אקוטי רוב היוצרים נשארו ברמה הפרטית. מסבכים את הגוף, לוכדים את עצמם באותו דבר: גוף שמרגיש ונקלע למצבים, גוף שמשתוקק למגע ולחום, שמייצר אמנות שמסוגלת לעסוק רק ביחסים.
בין היצירות המסקרנות בפסטיבל היתה ״כולוכלום״ של אורי שפיר, הנע בה בתזזית לכל עבר, כמו בתוך איזה מרחב תודעתי, כמו אין יותר זמן בעולם הזה להיות רומנטי אלא רק היסטרי באופן מוחלט. ויש רגעים שהוא עוצר, נתקל ויודע, אבל רוב הזמן הוא מנסה להקיא את הגוף דרך איזה גירוש, משאיר אחריו עקבות שלא ניתנות להכחשה. זו עבודה שיש בה הבטחה לא פתורה, ודווקא הכיוון ההומוריסטי חוטא לה. אולי שפיר צריך לקבל את הזמן הדרוש לו להבין שהקול הטרנסצנדנטי שמופיע בעבודתו, תחושת הקטנות של הדמות ומאבקיה הרגשיים, הן ספקטקל פוליטי של מעמד מוחלש שמקבל על עצמו שלא במודע את אומללותו.
הסולו של אילנה בלסן, "Dark River" מבקש לבחון את "תפישת המסגרת על ידי חוויית גבולות פנימיים וחיצוניים של הגוף". לבושה בבגד בצבע גוף, עטורה שיער ארוך כהה נראית בלסן המתקדמת באיטיות רבה כמו דמות מיתית. המיתוס שבונה לעצמה בלסן השומרת על תנועות כמעט בלתי נראות, מצליחה ללכוד את את הגוף ולסבך אותו באיזה מבנה בלתי נראה. כמו צוברת אלגוריה על עולם הולך ונעלם. אבל למרות הבחירות האסתטיות, העדינות המכנית האדישה לא הצליחה לדמם ומשהו בביצוע נשאר חיצוני ולא הצליח ליצור את אותו אפקט רגשי חזק.
הדואט "Gravitas" של אופיר יודילביץ הציבה אותו ואת אשר רט על מזרון גדול מתנפח שיצר מעין טרמפולינה. השניים נפלו במלוא קומתם פעם אחר פעם, בכיוונים שונים, באופן אתלטי. שומרים על שיווי משקל או מתמסרים לגרביטציה, עד שאף תנועה לא נוצרה בלי תלות במישהו או במשהו אחר. שקע הרגליים שנרשם במזרון רושם כל פעם מחדש את הנסיון המאומץ לא לקרוס. אבל למרות היכולות הפיזיות הטובות של הרקדנים, והתעוזה החיננית, חסר היה כאן ליטוש ודיוק והיצירה נשארה בתחום המאמץ לקרקס. וחבל, כי זו אולי עבודה שיש לה פוטנציאל ליצור מושג על החיים שלא מסביר את האומללות בדרך ארצית, הופכת כל נפילה לקריסה מתוחכמת – גוף שנופל ללא צפוי, שחי את האקראי.
את הסולו "Gazelle" רוקדת איילה פרנקל בכיסוי ראש ופנים ובחליפה שחורה צמודה עם שסע עמוק מזכירה את אותן נשים מוסלמיות המסתובבות בעולם המערבי עם חיג׳אב ומסתירות מתחת מחלצות מעצבים עכשווים.
הדימויים הפיזיים -פיסוק רגליים, הפניית הישבן שוב ושוב לקהל, ישיבה בצד בבגדי ספורט והקשבה לשיר המיתולוגי של דוריס דיי "Que Sera, Sera”, הצעקה הגדולה- נשארו אפסיים ותחושת הסכנה שיש בהתערטלות אל מול ההסתרה, לא הצדיקה את עצמה. כשהעבודה הסתיימה והיא הסירה את הכיסוי להשתחוויה, השבריריות שלה סוף סוף לבשה צורה ומבט מיוסר שהכמיר את הלב וכמו החזיר לעבודה את משמעות שמה ׳איילה שלוחה׳. אבל הכמרת הלב לא צריכה להגיע מהפרסונה אלא מהדימוי שבו היא לכודה.
ב״שמש אחת לכל״ היומרה של אריאל כהן, כמעט כמו תמיד, היתה להפריע לשקט. הפתרון היה לא לחדול להיכשל. והוא ניגש למציאות דרך הפילטר הגס של התחושה כמעט מוותר לגמרי על הפילטר העדין של המחשבה. וכדי שרובדי השיח יתאחדו פה צריך כהן שתהיה לו אופציית החמיקה הזו שכמעט והתרחשה בהבזק הסוף.