פסטיבל ״אימפולסטאנץ״ 2016 ImPulsTanz -Vienna International Dance Festival
וינה היא קודם כל אירופה של הסגידה ליופי: יפעת אורנמנטיקות פרחוניות שופעות, ספק בדחיסת פאר בארוקי, ספק בחנחוני רוקוקו . והיא גם באך, מוצרט, בטהובן, שוברט, קאנט, היגל, שופנאואר, ניטשה, גיתה, שילה ובכמן-רכסים מופלאים מזמני תרבות. כמעט כל בית מגורים כאן זוכה לאריות שואגים, זרי תפרחות ועלים, מלאכים רכים, צבאים עטורי קרניים, כל קישוט ארכיטקטוני מלכותי ששפתו היא השתרגות.
וכמה מפתה לטבוע בתוך תרבות שחווה פסגות יופי שמטמטמות את האנושי בזהב כרכובים, להשלים עם הטעם האופטימי המתוק, להתמסר למבט הנישא תמיד אל על, לבחול ולשכוח. וביום הרביעי, יום בריאת המאורות הגדולים, כשבצהרי היום חלפה משאית זבל ואד דק מן הדק של ריקבון נפלט ממנה, הודיתי למזלי הטוב על הסימטריה, על אותה עפיצות אנושית שמחריבה מיד זיו עליון.
וככה, בתוך ההרואי, החגיגי, הנשגב, בתוך אותה אירופה של המיתוס, רוחש לו מ- 1998 פסטיבל המחול הבינלאומי ״אימפולסטאנץ״ המנסה גם לינוק מעטיניה הדלילים של אירופה אבל גם לחפש אחר אותה דואליות של נופת וטינופת.
העבודה שפתחה עבורי את הפסטיבל היתה "משא אהבתו ומיתתו של הקורנט כריסטוף רילקה" של הכוריאוגרפית הבלגית אן תרזה דה קירסמייקר (Anne Teresa De Keersmaeker). קירסמייקר מהכוריאוגרפים הבולטים של הגל הפלמי החדש במחול האירופי של שנות ה–80, היא סוג של מתמטיקאית בתנועה. יצירותיה מתבססות על קצב פנימי, על לופים מוסיקליים, על חזרתיות תנועתית, על קומפוזיציות אדריכליות, על ניקיון ועל אוניסונים-מינימליסטית וסטרוקטורלית. עבור קירסמייקר הקורנט של רילקה הוא אהבה ישנה, טקסט שזכה לפופולאריות אדירה בגרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן, ושעד היום דוברי גרמנית לומדים אותו בביה״ס. הסיפור השירי הרומנטי שכתב רילקה בגיל 23 במשך לילה אחד, מספר את סיפורו של קצין צעיר בשם כריסטוף רילקה (אולי אביו הקדמון של המשורר) , נושא דגל (קורנט) בהיר שיער המשתוקק לחיים מלאי תשוקה עם רוזנת, אך רב ימיו הם ימי מלחמה וסופו שהוא דוהר לקראת מות גבורה בקרב נגד הצבא הטורקי. טקסט רומנטי שהשילוש הקדוש בו הוא מוות, מין וגבורה- מאגיה בעלת סמליות הרמטית.
המוסיקליות של הטקסט מהווה עבור קירסמייקר נקודת מוצא. פרטיטורה שפותחת לאט לאט את הגוונים הדקים בין נשימה, דיבור ושירה. התנועה מדגישה וממחישה את הסיפור אבל יחד עם זאת שומרת על איזה הגיון משלה. מנצלת מקסימום חומר במינימום דרך. כי פעולות הגוף של קירסמייקר מסתפקות במועט, בגרעין ראשוני של חוויה-אך כמו כדור שלג המתגלגל וצובר נפח, הן בבחינת אירוע של פעם בחיים, שממשיך להתעבות זמן רב לאחר התרחשותו.
יחד עם הרקדן Michaël Pomero והחלילנית Chryssi Dimitriou, מצליחה קירסמייקר לשמור בחלל את אווירת המנזר החילוני את טון החומרה, הקפדנות, הקידוד המצמצם עוד ועוד עד לרמת הכמוסה. והכל אפור מאוד הבגדים, שני המסכים שבעומק הבמה, הריצפה שמכוסה מין שכבה של אבק אפור. אבק שבו מתמוטטים חיילים בשדה הקרב אבל במהלך המחול פעולת הרגליים על הריצפה יוצרת מפה אילמת של נסיונות הישרדות.
בחלק הראשון של היצירה כשמייקל פומרו נע הלב הופך עבד לקסם. תנועתו לעולם חוסן, צעדיו וזרועותיו הארוכים מציבים מול עינינו את המרחב של הלא־רציונלי, הדחפי והיצרי, של הגוף המתרגש, של הבכי, התעופה, הבערה-כוחותיה של הנפש.
והפעימות האנרגטיות יחזרו ביתר שאת בסולו חליל מרהיב. הנשימות של החלילנית, האוויר הננשף אל תוך הפיה מחוץ לפה, ונשבר, יוצרים איזה קוצר נשימה של חייל שמדבר וצועד בעת ובעונה אחת. ויש גם רגעים של דואט, כשהגופים של קירסמייקר ופומרו רוקדים אבל לא אחד עם השני אלא גוף כנגד גוף, העצירות, הראש המורכן או פונה בכיוון ההפוך מייצרים קשר מסתורי בין הגופים או אשליה שלאחד מהם מטען כבד יותר מאשר לאחר.
וקירסמייקר מחמירה או מאוהבת, מנכיחה את השפה, לא מוותרת על אף מילה מהטקסט, פועלת באופן צלול ולא מתפשר, חף מהנגשה במובנה הרע ומהתנחמדות, הטון שלה הוא לעולם של נאמנות. ולמרות העומס הבלתי נסבל לעיתים, כמה פעמים יוצא לנו לשבת בקהל ולקרוא טקסט כל כך ארוך ביחד, בשקט. בסוף יש הרגשה שההתעקשות הזו שלה ממוטטת את הרצון החופשי האוטונומי שלנו כיחידים, ומעבירה אותנו למצב תודעה אחר. צלול.
הכוריאוגרף האוסטרי הצעיר סימון מאייר (Simon Mayer) העלה את "Sons of Sissy” עבודה חכמה ומלבבת. הכותרת “הבנים של סיסי" מתייחס גם לקיסרית האוסטרית האהובה סיסי אבל זהו גם כינוי לגבר נשי, פחדן, ורגשן במיוחד.
וזה מתחיל תמים כל כך, מוסיקת יודל סודקת את החלל וממלאה אותו בעליצות של פסגות אלפיניות. ארבעה גברים שניים מגולחים למשעי, שניים עם זקן עבות, שרים ומנגנים ללא רבב על שני כינורות אקורדיון וקונטרבס מוסיקה עממית באיזו שלווה סטואית. אחר כך הם יסתחררו וישחזרו רצפי תנועה מהמחול העממי הבווארי, מושכים את הגוף עד קצה היכולת שלו כמעט עד טראנס. שוב ושוב הם יפרדו אבל יחזרו למעגל, מקפצים במשותף, רוקעים ומכים על גופם לפי הקצב, במבנה כוח קלאסי, במאמץ מיוזע של נשימה ושרירים. והם גם יתפשטו, איברי המין החשופים שלהם יפרמו לרגע את הקולקטיביות, מתנדנדים למעלה ולמטה, רק המקצב משותף.
ככה במשך 75 דקות ברצף באיזו אלימות פיזית בין שליטה לנשלטים הגוף יאדים, המוסיקה העממית היא הכוח המניע, אוסרת על הפוגה. ויש גם רגע שקט ודרוך בו שני גברים עירומים עומדים קרוב, פנים אל מול פנים עומדים להתחבק או ליפול זה על צווארו של זה. אבל גם את הרגע היפה הזה תחריב הלאומיות העממית בשוטים, בחבל שמחזיק אשכול פעמוני פרות אלפיניות, עם קריסות חוזרות ונשנות על הרצפה.
״הבנים של סיסי״ היא עבודה על גבריות ומיניות על הטרוסקסואליות לבנה ונורמטיבית אבל היא גם תיבת תהודה לאותה זהות תרבותית אירופאית זו שמתעקשת לשמור על אחדות ושולחת את הרכבות עם הפליטים הלאה לגרמניה עם ארוחה חמה.
יזראל גלוואן (Israel Galván), הרקדן-כוריאוגרף הספרדי בן סביליה הגיע לפסטיבל עם יצירה חדשה בשם ״FLA.CO.MEN״ שנוצרה במקור עבור הבינאלה לפלמנקו בסיביליה ב-2014. גלוואן מפרק את הפלמנקו למרכיביו באיזה שילוב חכם ווירטואוזי של לעג עצמי, מותח את הגבולות, ובעיקר מנסה לנפץ את מה שהוא יודע. מוקף קבוצה אקלקטית של מוסיקאים, של קולות מנוגדים, הוא קוטט מקצות האצבעות עד קצה הבהונות לאורך הגוף כולו. ויש רגע שהוא חולץ את הנעליים, מוותר על העוצמה של הרקיעה וממלא אותה בסימנים זוטרים של מה שהיה ואיננו עוד.
זה מופע שובב, רציני ומלא שמחה אבל אני חוששת שהוינאים שבדרך כלל מידתיים במחיאות הכפיים שלהם, לא הצליחו לרדת איתו לאיזה עומק והשאירו את גלוואן בלב הפולקלור, מתפעלים מהוירטואוזיות בעיניים מצועפות.
קסביייה לה רואה (Xavier Le Roy) הכוריאוגרף הצרפתי בן ה-53, הגיע אל המחול אחרי שסיים את לימודי הדוקטורט בביולוגיה מולקולרית. בפסטיבל הציג לה רואה את ״ 2014 Untitled” (גרסת התיאטרון), עבודה שמעמתת את גופו עם הטראומה של אובדן הזכרון, עם מה שאבד ולא ניתן לשיחזור. אחרי שלל התנצלויות והתעמתות עם ציפיות הקהל שיזוז כבר, לה רואה נעלם אל חשכת הבמה. שלוש דמויות מתגלות במעומעם מתוך החשיכה, גופותיהם גמישים משל היו נערות גומי, איבריהן פועלים כמטוטלות, לכל תנועה יש מרכז כובד משלה. בסוף החלק השני, מתברר שלה רואה רוקד עם בובה התלויה בחבלים מן התקרה לצלילי הסימפוניה של בלה ברטוק, למרות התנועות המוגבלות יש איזו קלילות וחן שמעלה את שאלת הזיוף, את מה שקורה כשהנפש, או הכוח המניע, מופיע במקום כלשהו שאינו מרכז הכובד של התנועה. והנוכחות ההיפֶּר-ריאליסטית הכמו-בובתית – זו המפתה, סרקסטית, מדכאה ומבהילה. מעלה מסורת שלמה של תחליפי אדם, של המרת הנפש בחפץ, החי על המת, ולפחות החולה. אבל החלק המספק באמת בעבודה הזו, הוא החלק השלישי, בו לה רואה משכיב את גופו במצב של קומה, לומד מחדש את תנועתו החל מאצבעות יד ימין. מבהיל היה להיווכח שכאשר לגוף אין משקל, והוא מסה חסרת חיים של חומר, יכול להיות שהנפש ממוקמת למעשה במרפק.
המוקד של מראית העין כתכלית מתקיים ב״פריס״ של הכוריאוגרף הבולגרי איבו דימצ׳ב (Ivo Dimchev). דימצ׳ב לוקח את עיר האורות, עיר האהבה, מטפס אל פסגות השגב כמי שיורד אל תהומות הרע, ספק נמשך להוד הדקדנס וספק מקיא אותו.
ביחד עם הפרפורמר Christian Bakalov הוא לוקח אותנו לחווית המהגר, לחיים של כעס מרייר, השפלה קבועה והדרה חברתית. "אני במרכז העיר, מבולבל, על סף התאבדות, אני אנדרטה", נוהם באקלוב הפליט. למרות ההופעה המשכנעת של באקלוב והשאלות שהעבודה מעלה על אמפטיה וסולדריות, ברגעים שדימצ׳ב מבליח לבמה כנהג מונית, יש הרגשה שרק הוא מצליח באמת לשאת את רעיונותיו. יפות במיוחד היו המזרקות של פריז שניתזו מפיהם של דימצ׳ב ובאקלוב שהעלו את המחשבה שאולי הקסם של פריס הוא בעצם בנאלי. אפס קצהו של מאמץ אירופאי להטעין מקום בטרנסצנדנטיות קלאסית אמנותית.
את הגל הפלמי של הפסטיבל המשיך הכוריאוגרף, השחקן והצלם וים ואנדקייבס (Wim Vandekeybus) עם העבודה ״In Spite of Wishing and Wanting״ שעלתה לראשונה ב-1999. עבודה שיוצרת תשבץ היכול להיקרא לרוחב או לאורך, כאפיזודות נפרדות, כסיפור בהמשכים או כאורגיה ענקית וסימולטנית.
והיקום של ואנדקייבס בעבודה הזו מאוכלס באופן בלעדי על ידי גברים, קולקציה אולטימטיבית, ספקטרום שלם מהמתיילד למחרמן, הנכון להציע לנו גם אופציה הרואית, אשר הולמת וסותרת, בו בזמן. והמסה הזו של היסוד הזכרי היא אמת אינסטנקטיבית, היא כמו שריטה מקרית החותכת אפידרמיס חלקלק ומעלה לפני השטח דוק של דם. והאנרגיה הפיסית של הרקדנים/מבצעים יוצרת אווירת הסכנה, מחדדת את הסיכונים והפגיעות שלהם כי ואנדקייבוס מרבה להשתמש בטכניקת ‘הנפילה’ המשולבת עם תגובה מהירה, מחפש להציג על הבמה את הרגע שבו הגוף מתעורר לקראת סכנה, כשהאינסטינקט יכול או לא יכול להתעורר שוב. הגוף של ואנדקייבוס הוא פלטפורמה בו-זמנית של מתח, איום, מזל, אימפולסיביות, השהייה וחישוב. והם יכולים לעשות הכל או להיות הכל: סוסי פרא הדוהרים בגאלופ מרהיב, עשב רוחש, בית יפה בתוך עיר, אינפנטילים ופרועים, או פוצחים בואלס זוגות בו החולשה והכוח מתחלפים תדיר. ממירים תפקידים, משבשים את הסדר הטוב. וכשהאחד רוצה, כולם רוצים בדיוק את זה, נדבקים ברצונו, עוברים מימד לא באופן תהליכי אלא יותר מתוך רפלקס.
קשה לכתוב על ״In Spite of Wishing and Wanting״ ביקורת שגרתית, אפילו במובן מה קשה להסביר למה יש להלל אותה. היא קצת כמו ציפה בחלל שלשם שינוי הוא איננו נבזי. מבקרת המחול ארלן קרוצ'ה כתבה פעם "לא חוסר דעת אלא המצב מעבר לדעת הוא שנוגע לליבנו בריקוד מושלם.” והעבודה הזו היא בדיוק זה.