פסטיבל המחול "אימפולסטאנץ" וינה – IMPULSTANZ International Dance festival Vienna 2014

אם אתם מחפשים שינוי, אם קצתם באינטימיות הישראלית 'הערבה זה לזה' והחלטתם שצריך ללכת לאיבוד תחת עומס בתוך מקום גדול ויומרני עמוס פרטים. אם ביקשתם ערום מלא או את מה שבשרני ומדמם קונספטואלית, אם ביקשתם רגעים כהים ומטושטשים מרוב מלל, אם הגוף שלכם מבקש מרחבים אבל גם מוכן לזיעה באיזה מרחק אירופאי כזה שיודע לנפנף במניפות בד אדומות, סעו לוינה. שם השמים נשארים נקיים מעל ראשינו, אף רקטה לא נוחתת, השמש מסנוורת נעים, צחוק עולה בקלות בין העצים, כולם מסביב מתאפקים ברצינות, פסלים וכרכובים בצבע זהב איקוני נשקפים מהחלונות, והלילות יורדים נכון- גולשים לאט לאט כמו קצף בירת חיטה ישר מהחבית.

ובתוך כל העולה על גדותיו באופן אלגנטי, מפהק, מתקיים פסטיבל המחול הגדול באירופה "אימפולסטאנץ". הפסטיבל שמתפרש על כמעט 15 אתרים שונים ברחבי העיר דורש יכולת התרוצצות שמתוגמלת בפתיחת דלתות לחללים הכי יפים בעיר. ולעיתים צריך להסכים לשבת על כסאות מאולתרים ולהזיע כי האוסטרים מצהירים שהם לא אוהבים מיזוג אוויר, והקיץ האירופאי כבר מזמן שכח שהוא אירופאי. הפסטיבל שנוטה אל המחול הקונספטואלי התחיל בכלל כסדנאות מחול מציע היום תכניות רזידנסי, כיתות אמן, מופעי פרפורמנס, סדרת עבודות של כוריאוגרפים עצמאיים צעירים מכל העולם, יצירות שהפכו לקלאסיקה וחוזרות לבמה, ומופעי בכורה של כוריאוגרפים מבוססים שכבר הפכו לחלק מהמיינסטרים.

העבודה הראשונה בה צפיתי במהדורה הנוכחית היתה ״The Bosch Expirience״ של הכוריאוגרף האוסטרי המעיר גיאורג בלאשקה (Georg Blaschke). העבודה מבוססת על הטריפטיך "יום הדין" של הירונימוס בוש שנמצאת במוזיאון לאמנויות יפות בוינה. בלאשקה מנסה להחיות את גן העדן ואת הגיהנום עם שירת א-קאפלה של שלוש זמרות ובעזרת תנוחות מצוטטות של שלושה רקדנים ורקדנית. הנקיון האסתטי של בלאשקה מצליח לעמעם את הפסימיות והתיאולוגיה המיסטית של בוש. דווקא היופי הפשוט של התנוחות שכבר צרובות אצל כולנו- תנועות הפאתוס המנייריסטיות, הפרונטאליות, ההשטחה ואפילו הטיית הראש האלכסונית מציגים תפיסת חיים מורכבת וישירה של יחסים בין בני האדם מבלי להתעסק יותר מידי עם מבטו של אלוהים בכבודו ובעצמו. ויש משהו מדוייק בצבעוניות הבז'ית חיוורנית, בחוטי הבד הארוכים, אביזר ארצי מעין כמוהו, הנמשך מהנקבים של הגופים, מחזיק את הפער בין השמים לאדמה. חבל שהמבנה האֶפּי בזעיר אנפין, נכנע לפלורליסטי, מוותר על איזה מרכז עם שוליים ברורים. מתארך גם כשאין לו תוקף, גם כשאין לו משמעות.

כוריאוגרף אוסטרי נוסף שיצר עבודה מסקרנת הוא כריס הרינג (Chris Haring) אחת הדמויות המרכזיות של עולם המחול המודרני באוסטריה היום. להקתו  Liquid Loft  כבר ביקרה איתו בעבר בישראל. הרינג שעבד בעבר עם להקות מחול רבות ומגוונות ביניהן DV8, נייג'ל צ'רנוק, וילי דורנר ועוד, שם דגש בכוריאוגרפיות שלו על גוף האדם כבסיס להתפתחויות אמנותיות חדישות, תוך הקפדה ושמירה על האסתטיות של התנועה. בעזרת מחשבי מקינטוש ישנים שמעוותים את מראה הדמויות, מציגים שני הרקדנים מערכת יחסים של שותפות פרקטית, של משחקי תפקידים שמקורם במדיה אשר במודע  הורסת את חלקיהם ומדביקה אותם מחדש. אפילו הקול שנחשב תמיד כדבר הזיהוי הבסיסי ביותר ב"אני" הפרטי מעוות, והביחד יוצר סצינות גרוטסקיות שבשל הדייקנות והנוכחות הבימתית המרשימה כאילו לקוחים מקומדיה של מדע בדיוני. השם של העבודה "ראשים מדברים" (Talking Heads)  נלקח ממינוח של אולפני הטלוויזיה, המתייחס אל אופן צילום של אדם מכתפיו ומעלה, לרוב קריינים. מה שמהדהד את עולם התקשורת ההמונית שהופך היום את החברה כולה לדו ממדית ושטוחה, או אף ניתן לומר – שטחית.

אחת העבודות המטרידות והמחלחלות לתודעה בפסטיבל היתה “Tour” של הכוריאוגרף הצרפתי דוויד וואמפאך (David Wampach). וואמפך נע במשך 30 דקות בתוך  מסע סולו  מפרך, דרך עבודה קולית ונשימה מבלי למוש ממקומו כמעט עד הסוף. בריכוז גדול, בתוך חשכה גמורה הוא שואף ונושף, מצמיד את הסרעפת לחוליות המותניים במנח צר בלתי אפשרי. שוב הוא מגדיל את נפח בית החזה, ומזרים אוויר פנימה אל הריאות למלא את הוואקום, ומחרחר, משמיע קולות שנעים בין עונג ליסורים עד שאי אפשר ה להבחין אם אלה גניחות של אורגזמה אקסטטית במיוחד או צווחות של חזיר שחוט בבית מטבחיים. אם אלה קולות של גבר או אישה. קולו של זה שמשמיע את תהומות הנפש באופן שפוי לגמרי או של זה שזועק כי נטרפה דעתו.

והסאונד הכבד של הנשימה מנסה פעם אחר פעם לאחות ולתפור את מה שנפרם אבל ייסורי השקדנות של וואמפאך לא נותנים לו עד שמה שנשאר זה או לספוג או לקרוע מתוך הגוף קווים של סבל. המקום הנחנק מכפר על חטא, אבל גם משמיע תחינה והתרפסות, מלמד לאהוב את מה שיש. מוטב היה לוואמפאך לזנוח בסוף את הפיתוי שלו לאקו, צליל קולו המוחזר מספר פעמים יצר הדהוד שריסק את האיפוק ופוגג את השיא. ובכל זאת הכל נשאר עמוק בזכרון.

בעבודות של הכוריאוגרף ג'רום בל (Jérôme Bel)  יש אווירה בנוסח: לא טוב להתרוצץ, מוטב להתרכז היטב ולדעת. אפשר להכניס את זה להגדרה שתעשה שכל של 'נון דאנס' הזרם שעדיין פורח בצרפת או לראות בעשייה שלו נסיון למצוא את דרגת האפס של הכוריאוגרפיה. ליצור מופע מחול  ללא צעד ריקוד אחד, ודרך כך להגדיר את ההעדר למצוא מחדש את מה שהכרחי ליצירת כוריאוגרפיה. בעבודה ישנה שלו שהועלתה בפסטיבל מחדש ונקראת על שמו  ג'רום בל (1995) הוא מעלה על הבמה שלוש נשים וגבר בעירום. אולי הם רקדנים, אולי שחקנים, ההגדרה הכי מדויקת והכי כוללנית תהיה: אנשים שמופיעים. לכל אחד מהן מטלה אחת- גברת מבוגרת שתפקידה היה להחזיק את פנס התאורה משל היתה נצר לשושלת של תומס אדיסון, אישה עתירת ישבן שזימזמה את פס הקול לעצמה, וגבר ואישה שכתבו על הקיר האחורי את פרטיהם האישיים וברגע הפכו לסמי- גיבורים. בל מודע היטב לכוחו של האישי על הבמה והוא מנסה לעמעם אותו לטובת גופים אנונימיים גנאריים. אז נכון שהם משתינים על הבמה וחופנים את נוזלי הגוף כדי למחוק את מה שכתוב על הקיר כדי ליצור מחדש נקודת אפס. אבל קשה באמת להכנע לפרובוקציה כי קל להאמין שיש פה יותר מזה, ושג'רום בל באמת אוהב להתבונן על אנשים, משועשע ומוקסם מהם בהיקסמות כמעט פרימיטיבית.

ההתמשכות חסרת ההתרחשות לכאורה של הסצינה על הבמה, הריק הטרגי־קומי שלה, נהפכים ל"ממנטו מורי". גם אנחנו הזדקנו בחמישים דקות בעת הצפייה ברקדנים, כמוהם כמונו, זמננו אוזל. יש טעם, אין טעם, עם כוח בלי כוח, כולם ממתינים, והחיים הם גסיסה.

ג'רום בשימוש שלו באנשים לא מעניינים בעליל מחדיר לעבודה חמצן מציאותי ובלתי מטאפורי בעליל ומבהיר לצופים שאף כי יש כאן הרבה הומור וסרקזם – זוהי לא עבודה מצחיקה.  מה שנראה במבט ראשון כבדיחה נהדרת, ניהיליסטית אפילו, חיבור מחומרי הזעיר־בורגנות, מתגבש לאמירה צלולה על זיקנה. הזדקנות הגוף, התודעה, התבלות הרעיונות והפיכתם לקלישאות, בראשם רעיון החדש. החדש שנהפך למניירה ושר את שירה של להקת אבבא מסגיר לא רק טעם טוב שנהפך לטעם רע, אלא גם חרדת מוות. מלא בהכחשת מוות המוסווית כקיטש פעלתני.

יש עבודה אחת בפסטיבל  שהייתי רוצה לשכוח. עבודה ברמה של מתנ"ס שיצרה הכוריאוגרפית הבלונדינית מגדלנה צ'וואניאק (Magdalena Chowaniec), עם חבורת פליטים אפגניים. הפטרונות הקולוניאלית גם אם היא באה ממניעים חברתיים חשובים, רק חטאה להם. ומה שנע על הבמה היה חסר צורה, חסר זהות, רחוק שנות אור מאיזה פולקלור אקזוטי.  וכמה מקומם היה שיערה הבהיר המתנפנף כשהיא הצטרפה אליהם בסוף, רוקדת את ריקוד הניצחון שלה שבשבילם הוא ריקוד מלחמה.

אם הייתי נערת פוסטרים הפוסטר שהיה תלוי אצלי בחדר היה של לויד ניוסון (Lloyd Newson) הכוריאוגרף והמייסד של להקת התיאטרון הפיזי הבריטית DV8 – שפירוש שמה הוא ‘סטיה’. העבודה החדשה שלו ״John״ שעלתה בפסטיבל "אימפולסטאנץ" בבכורה עולמית, נוצרה בעקבות סידרת שיחות שקיים ניוסון עם חמישים גברים על מיניות ואהבה. אחד הסיפורים היה הסיפור של ג'ון. העבודה מתנהלת בתוך תפאורה מתוחכמת, בין מערכת חדרים ומעברים הנמצאים על במה מרכזית מסתובבבת. כאן החיים לא עוצרים לרגע, הקצב מסחרר, וההתבוננות בהם בתוך מבוך החדרים היא כמו יציאה למסע בנפש האדם, בו ניתנת לצופה האפשרות לשוטט באופן חופשי וללכת לאיבוד.  הביצוע דורש קלילות ותיזמון מדוייק, והמלל האינסופי ביחד עם התנועה יוצרים צירופים משכנעיים עד שממש קשה לשאת את הכובד. הסיפור של ג'ון עוסק במערכת יחסים בתוך משפחה בעייתית שיש בה גילוי עריות, אלימות פיזית ומילולית, גניבה מחנויות של מדי ביה"ס ומכירתם לשכנים בחצי מחיר, סמים, יחסים הומוסקסואלים, יחסים בין פרט וקבוצה, בדידות, אובדן אמונה, צורך במגע.

״John״ של לויד ניוסון הוא תענוג צרוף שניתזים ממנו ניצוצות של כישרון, הומור ואמיתות חיים, ללא כל זיוף, בגובה העיניים, חשוף לחלוטין. ויש ריחוק מסוים, ריחוק מבורך ומתבקש בין הכרונולוגיה לבין החיים המעובדים בדרגה זו או אחרת של ריחוק ודמיון. מה שמשאיר אותנו עם תיעוד שאינו חושש ללעוג לעצמו, למושאו וליוצרו, ואינו מתייחס לעצמו ברצינות תהומית. כובד ראש היה עלול לייבש את הלחלוחית, את מה שרושף ומתפתל, ולהמית את האירוניה הלעגנית.

ויש כאן רגעים שכשנחשפים אליהם הם מכים בך בכל עוצמתם לא מאבדים טיפה מחיותם כמו לכדו את דופק הזמן באמת: סולו שיכור בקבוקים, מונולוג בו ג'ון מדבר על הנסיבות שהובילו אותו להיות גנב-  למרות העמידה במקום בדום, יש תחושה שיש לו ציר, חוט שדרתו כמו מאיר מבפנים ופועם כמו היה לב אנושי. ויש גם סצינה המציגה פרקטיקה של גברים התרים אחר מין מזדמן בסאונה- ההתפשטות וההתלבשות קוצבות את זמנם ומנכיחות אותם זה מול זה כניגודים משלימים שאי אפשר להפריד ביניהם. והחסר הנגלה בחושך הוא קר, ריקני ויפה להפליא. ואין גאולה רק הרדמות והתפוגגות אל האין. ניוסון לא מאבד את הרעננות שלו כיוצר והוא ממשיך להלך קדימה על החוט הדק שבין הגריעה למלאות. מביט ורושם את מקצבם, את נשימתם של הגופים הפצועים, את תשוקתם המסוכסכת. מניח את החיים שוב ושוב בשבר, בתוהו, מעניק לנו פצע זוהר ורטוב. ואי אפשר לחזור ולנשום רגיל אחרי כל זה.

ב״אימפולסטאנץ״ השנה לרגעים היה נדמה שהתפשטויות הן תכלית כל העשיות והמאמצים האינטלקטואלים. הבחירה לבוא לפסטיבל בישורת האחרונה שלו יצרה צירוף מאוד מסויים שהטון שלו רוב הזמן היה חלש יותר. זוג יצא במחאה, מניפה נזרקה בהתרסה על הבמה. לפעמים המבט של הצופים היה מתלונן, מבקש אוויר לנשימה ומרווחים למנוחה. לא נענה להכנס פנימה. והיו את אלה שנשאבו פנימה, ואת אלה שמבטם נע כמו מצלמת קולנוע, ואת אלה שלקחו פסק זמן רק מידי פעם, כמו שחיינים שמוציאים את ראשם מהמים כדי לשאוף אוויר ומיד מחזירים אותו. ואני? אני ניסיתי להצטרף לאלה שהלכו הרבה ורחוק והגיעו מבלי ששאלו קודם: 'לאן?'