ערב יצירות מאת עירד אבני

קשה לעמוד בקצב או באמביציה של הרקדן והכוריאוגרף עירד אבני שיש בה את אותה בהילות האופיינית לזמננו. הערב שהעלה בתיאטרון ענבל וארג ביחד אסופה של שלוש יצירות מחול קצרות, העמיד מרחב מתמסר שיש בו מלאות חמה בטוחה, חוף מבטחים.

ג׳ודלנדיה Jodelandia היא עבודה כמעט ממתקית. עבור אבני ״יודל הוא שער המאפשר לברוח ממחשבות רעות. מוליך את האנרגיה בגוף, מרשה להיות ילדותי״. ואכן, הכל בה זז כל הזמן והכוריאוגרפיה שהולכת ונעשית דחוסה ותכופה נותנת תחושה שנכנסנו לתוך מאיץ חלקיקים בסגנון טירולי. מצד אחד זו עבודה שמרגישים בה את הסקרנות והתרוממות הרוח של היוצר. מה גם שיש בכוריאוגרפיה אינספור שנינויות שמבוצעות בווירטואוזיות והיא יודעת לחלץ מהגוף את אותה עליזות שמאפשרת לנו לא לפחד מבעיות החיים ולמצוא להן פתרון טבעי. אבל מצד שני, לרגעים נדמה שהיא מרכזת את כל מאמציה בלכידת תשומת לבו המנומנמת של הצופה. מופע פעלולים בלתי פוסקים של צלילים ומחוות מרצדות, שנועד לשבות אותנו בן רגע, לשלח בנו מכה יחידה שתהמם, שתחלץ מכולנו את קריאת הקול הנפעמת ״וואו!״. על חלקנו זה עבד. המשאלה שלי היא תמיד הזמנה להרפתקה, וכל הרפתקה ראויה לשמה כרוכה בלא־נודע.

בסולו ״נרקיס״ אבני מביא את עצמו לבמה באופן מוחלט ואותנטי. במיתוס הידוע של נרקיס מהמיתולוגיה היוונית. נרקיס היפהפה — שכולם היו מתאהבים בו לשווא — נענש על יהירותו על ידי האלה נמסיס, אחרי שדחה את אהבתה של הנימפה אקו (הד). הוא נידון להביט בבואתו ללא הפסקה. כשהתכופף לשתות ממי האגם, התאהב בבבואתו ולא יכול היה להתנתק ממנה, עד שמת. במקום שבו מת, צמח פרח הנרקיס. אלא שבמקום בבואה שמולידה מוות, אבני מבקש להתבונן בשכבות הפנימיות. אז איך מתמודדים עם אותם גלי תשוקה נרקיסיסטית שנשארת תמיד לא ממומשת במלואה? כשמדברים על רלוונטיות של קלאסיקות, (והמיתוס של נרקיס הוא סוג של קלאסיקה), החידוש אמור להצדיק את עצמו בכנות ובאופן חי, בטח בתקופה שבה ראינו כביכול כבר הכל. 

מה עוד שנרקיסיזם הוא מושג מורכב שהשתנה והתפתח, לבש ופשט משמעות בהתאם להקשרים התרבותיים והפוליטיים שבהם התקיים. לכן, בכל דור ודור יש להעריכו מחדש ולנקוט משנה זהירות בהשאלת משמעויותיו מן העבר. והיתרון של הסולו של אבני הוא בביצוע, ביכולות הפרפורמטיביות שלו ובכך שהנרקיסיזם נמצא בו במינון הבריא והנכון ביותר, המניב חיים. אבל ״נרקיס״ הוא סולו שמתפענח בקלות. והיה מעניין לראות כיצד נרקיסיזם משמש כאסדת הצלה, שבה ילידי דור ה-z אוחזים בחוזקה פן יישטפו על ידי מציאות כאוטית ואכזרית.

העבודה השלישית שעלתה בערב ״ואגנר״ היא כבר סיפור אחר נטול סיסמאות, או חד משמעיות לעוסה. במקום, מציע לנו אבני הזמנה לבירור, להשתהות, לחשיפה של פרטים ומשמעות בתוך ממד פתוח, פרום, פואטי, הדורש דיבוב משלים. ארבעת הרקדנים עולים על הבמה חשופי חזה עם פאה בלונדינית ארוכת שיער. התנועה שלהם יחד מציעה לנו זהות שמנסה להתחמק מהגדרה – זהות שלא מנסה ליפול לבינאריות ודיכוטומיה. 

והם מאד פרונטליים, הם כמעט לא פונים זה לזה אלא לקהל כאילו חיכו שיצלם אותם. זו בחירה מטרידה, אקסביציוניסטית ואנונימית, מזמינה וחוסמת בבת אחת. ממשיכים לנוע זה לצד זה, בכל מיני צירופים אירוניים, מלאי פתוס, זימה, אלימות והומור; לרגע הם ונוס אותה דמות היברידית שנולדה מקצף ואשכים, או יוצרים ביחד קנטאור-חלקים מפורקים שאיבדו את האני שלהם, אבל יחד מרכיבים משהו חדש. מעמידים הכלאות של גופי אדם, מעלים על הדעת את העבודה ״צ׳ארלי״ של האחים צ׳פמן. או שמחים בלבישת הפאה הבלונדינית מָשָׁל היו ילדות בנות 12 שחוגגות על הארון של אמא או פריקיות של סייד שואו. כל צורה שאני רואה מתחלפת בקלות בצורה אחרת. גיבוב של קריצות המונחות זו על זו ומולחמות זו לזו ואפילו מתמזגות אבל לא עד הסוף. והם לא מצליחים לחרוג מן הצד המכני וליצור קשר ממשי. וזה בולט במיוחד בגלל התחביר הלא אורגני והקטוע, שבו כל מהלך ננטש בשלב מסוים לטובת הדבר הבא. מראה קוויריות שלא מוכנה למקם את עצמה על הספקטרום המיני או המגדרי, ובכך היא יוצרת אפקט שמערער.

ואפשר גם לחשוב על הבחירה במוזיקה של ריכרד ואגנר שנמצאת בלבה של הרומנטיקה הגרמנית ובעצם בלב "הנפש הגרמנית“. הסופר תומאס מאן שהעריץ ולימים הוקיע את יצירתו כתב שהמאפיין המרכזי בה הוא שהיא מגלמת באופן מזוקק את הזיקה שבין הגרוטסקי לנשגב. הופכת את הגרוטסקי ביסודו לחרדת קודש של פולחן. אבל הוא גם תיאר את ואגנר כ"חולה באופן בריא והירואי באופן חולני“.

משהו ב״ואגנר״ שבה את ליבי בחטף אולי כי היא מתפקדת כמגרש משחקים שבו הגוף נבחן ללא דעות קדומות, באופן משעשע ומשוחרר. אולי כי באיזו נקודה מזדכך הגיבוב והופך לזרם מרטיט של מחשבות ורגשות. אולי כי לרגע מושג הרעות, שעליו נבנה המסד של אתוס הגבורה הישראלי, מקבל דימוי קווירי. ואולי פשוט כי הגוף ב"ואגנר" הוא אנושי וחייתי ובד בבד הוא גם חפץ וצורה ודוגמא שאפשר לשכפל ולצרף בכל דרך שרוצים.

עירד אבני שייך לעידן של פני השטח, לא מעניין אותו המתחת, אותה רומנטיקה של יחסי גוף ונפש שמביסה את הדיבור השכלתני. ואולי זה מזמין הסתכלות אחרת, התבוננות בעיקר בתנופה. בכל מקרה, יש כאן סופסוף צעד קדימה המעורר לא רק מחשבה לצד החוויה, אלא גם סקרנות עצומה לאן זה ימשיך בעתיד.