נוגסת מהכל

לרננה רז אין כמיהה להיות גדולה מהחיים, היא פשוט רוצה להיות אדם משתתף בעולם, כזה שלא נכנע בקלות למיידי ולקונקרטי ורואה בכל דבר שדה ניסוי מרתק. והיא גם יפה רננה, יש על פניה מין חמדה נצחית.

הפרויקט YouMake ReMake בניהולה האמנותי הוא מופע תנועתי רב תחומי של אמני במה שנותנים פרשנות חדשה לקטעי יוטיוב. הקהל רואה הן את הסרטון והן את התגובה המוצעת לו בזה אחר זה. היצירות בפרויקט הזה אינן כבדות משקל, יש בהן חיוניות וחינניות משובבות נפש, וריח של אותה תסיסה מבעבעת המנסה לעשות את הדברים אחרת.
רשימת המשתתפים הרב תחומיים כוללת את אורי שפיר, הלל קוגן, ענבל יעקובי, עופר עמרם, טל קלאי, שני בן-חיים/ מיכל קופמן, ענבר נמירובסקי,אופיר יודילביץ', מאיה דוניץ, רם גבאי, אוליביה קורט מסה, עילאיה שליט, אור מורן, בתאל עזריה ורז עצמה.

אז מי זו רננה רז?

"ואוו, זו שאלה שמאוד מבלבלת אותי. כשהתחילו לשאול אותי את השאלה הזו הרגשתי צורך להגדיר את עצמי ובאיזה שהוא מקום זה קצת הפריע לי. כי בכל דבר שעשיתי הייתי צריכה לשאול את עצמי 'רגע, מה זה? לאן זה שייך? זה מחול או משחק?'. אם נתייחס לשאלה דרך הפרויקט הזה, אז בעבודה עליו הבנתי שמעניינים אותי כל הדברים ביחד. אם יש אנשים שצועדים לאורך אז אני צומחת לרוחב, וכנראה שאם הייתי מתעמקת בדבר אחד זה היה משעמם אותי. אני עושה הרבה דברים לא בגלל שהחלטתי אלא פשוט כי קשה לי לעשות רק דבר אחד. מה שהכי מעניין אותי הן הנגיסות האלה מהכל".

ספרי על הפרויקט

"פרויקט היוטיובי הבימתי, כפי שאני מכנה אותו, הוא פרויקט שבו אני מזמינה אמנים להגיב ולקיים דיאלוג עם קטעי יוטיוב על הבמה כשהתגובות הן לא חיקוי של הקליפ אלא הן מבקשות לייצר תגובה על הקטע כשביחד נוצרת איזו יחידה חדשה שלא היתה קיימת לפני כן לא ברשת ולא על הבמה לבד".

איך התנהל תהליך העבודה על הפרויקט?

"הפורמט הזה מאפשר הרבה מאוד סוגים של עבודה. קודם כל בחרתי את הקטעים או הקליפים שחשבתי שיהיה מעניין לקיים איתם דיאלוג. אחר כך לחלק מהקליפים היה לי כבר בראש את התגובה ומשם פניתי לאנשים מסויימים והצעתי להם לעבוד עליהם וגם המשכתי לעבוד ביחד איתם בסטודיו על הביצוע שלהם. לחלק מהיוצרים נתתי את הקליפ וביקשתי מהם לעבוד עליו ורק כשהם כבר היו מגובשים הגעתי לסטודיו לצפות. ואולי יוצר או שניים מתוך הערב הם יוצרים שבאו עם קליפ משלהם ואז העלינו אפשרויות והמשכנו לעבוד על זה ביחד".

אז איך היית מגדירה את התפקיד שלך בתוך הפרויקט?

"העבודה שלי בפרויקט הייתה יותר קרובה לבימוי מאשר לכוריאוגרפיה. היו קטעים שצריך בהחלט היה להבין תנועה כדי לפענח אותם. ההגדרה הכי קרובה לתפקיד שלי בפרויקט היא ניהול אמנותי. זה משהו שאני יותר עומדת מאחורי כי זה באמת מאפשר לי לשתף פעולה עם הרבה אמנים לתת להם חופש בתוך מה שהם עושים אבל לשמור על 'מבט על' על כל הערב הזה.

"אני חושבת שזה ערב שהסך הכל שלו יותר גדול מחלקיו. אני יודעת שהשקעתי הרבה מחשבה ברצף שבו הקטעים עולים אחד אחרי השני. חשבתי על סוג הדינמיקה שנוצרת בין הדיאלוגים השונים, ומה קורה עם הסוגים השונים האלה במהלך הערב. אני מרגישה שהפרויקט הזה נתן לי את האפשרות להתעסק עם הרבה דברים שאני מאוד אוהבת: גם לרקוד, וגם לביים וגם לאצור".

מה היה הצידוק שחיפשת כדי להעביר את הקטעים לבמה? האם הכוונה היתה לבחור דווקא את הפחות נצפים?

"אלה סרטונים שנתקלתי בהם בטעות. יש סרטון שמלמדים יפניות איך לדבר אנגלית בסיטואציות מופרכות כמו מה קורה כששודדים אותך, מה קורה כשיש לך בעיית מעיים והכל בתוספת תנועות ידיים וזה מקוטלג תחת 'japanese bizar ואיזה יום אחד ישבתי והחלטתי שאם יש דברים ביזאריים ליפנים אז יש גם דברים ביזאריים לפינים וכך עלה מדריך הדיסקו הפיני. על היפניות ויתרתי כי היתה לי תחושה שהן מאוד מוכרות ואחד השיקולים היה לבחור את הפחות נצפים.

"יש לי נטייה להתעסק עם הפינות היותר נידחות של יוטיוב, הייתי רוצה שהתימה של אחת המהדורות תהיה קליפים שיש בהן פחות מ 50 צפיות, כאלה שהם לא נגועים. גם כי אני נמשכת לביזארים וגם כי עם להיטי יוטיוב קשה ליצור דיאלוג. אנשים בתוך הרשת שנחשפו אליהם יצרו כל כך הרבה תגובות שזה פחות מגרה ומעניין".

אז למה לא קליפים של צפייה אחת?

"כי זה יהיה מאוד קשה למצוא. תחשבי שבן אדם מעלה קליפ ליוטיוב, מספיק שהוא רוצה לבדוק אם זה עובד כמו שצריך וכבר זה שתי צפיות".

ובכל זאת לקחת את אחת מגרסאות הכיסוי לליידי גאגא, לא עניין נדיר בכלל

"נכון. בת- אל הבחורה שעושה את הגרסת כיסוי לליידי גאגא קיימת כאמנית בזכות היוטיוב, אי אפשר להגדיר את מה שהיא עושה. היא מצלמת את עצמה עושה גרסאות כיסוי לכל מיני אמנים, היא עושה ליפסינג לקטעים ואם לא היה יוטיוב היא לא היתה עושה את מה שהיא עושה. היה קטע מצחיק שאדם מבוגר מתוך הקהל ניגש אלי בסוף הערב ושאל אם זאת ליידי גאגא לא היה לו מושג מה אמיתי.

"הייתה לי איזו מחשבה שאם כל הערב עובד על הקשר בין הבמה ליוטיוב, להביא בסוף הערב משהו מתוך היוטיוב לבמה. כמו בסרט 'שושנת קהיר הסגולה' שיש תנועה בין המסך למציאות. היה לי עניין לבעוט מישהו מהיוטיוב החוצה. מבחינתי כל מהדורה יכולה להסתיים באיזה אמן יוטיובי, אמן שנולד ברשת, אמן שיוטיוב הוליד את התופעה שהוא".

כשראיתי את YouMake ReMake היתה לי תחושה שאתם כל כך נהנים מעצמכם שאני כבר לא בטוחה שאתם צריכים קהל

"אם תשאלי את היוצרים שלוקחים חלק בערב, כולם יגידו שהם באים עם המון שמחה וחדוות יצירה. אנחנו באמת מרגישים שאנחנו נהנים לעבוד ביחד. כשיש הופעות זה כייף לנו. וזה לא טריוויאלי. לא תמיד אתה מוצא את עצמך בסיטואציה כזו או בסוג של תוכן שלא מבקש כובד ראש. יש בפרויקט משהו שהופך את העבודה בתוכו לסוג של משחק. והתחושה הזו בין כולנו היא גם על הבמה וגם מאחורי הקלעים וזה עובר לקהל.

"אחת התגובות שתמיד קיבלנו מאנשים בקהל אחרי הופעה ומאוד הפתיעה אותי היתה שהם גם רוצים להשתתף. יש משהו בחוקיות של הערב שכשאתה קולט אותה ביחד עם הנגישות של היוטיוב יש איזו תחושה אמיתית שכל אחד יכול. וזה משמח".

איזה אסתטיקות יש ביוטיוב שכל כך מגרות אותנו?

"מאז שיוטיוב נכנס לנו לחיים מעבר לשיתוף תכנים באמת יש אסתטיקות ייחודיות כמו ריאקציה- 'סרטי תגובה' אדם מצלם את עצמו רואה סרט אחר. גם אם היה מישהו שצילם את עצמו רואה משהו לא היה לו איפה להקרין את זה.

"למשל בעבודה של אופיר יודילביץ' – מדובר על סרט סקס שלא קיים ברשת אבל יש המון המון סרטונים שמתעדים את האנשים שצופים בו. אם היינו מדברות על זה לפני כמה שנים היינו מתייחסות לזה בביטול, מה זה? למה שיעניין אותי לראות מישהו אחר רואה משהו. כל העניין של תגובה אתה רואה משהו ומגיב אליו. באיזה שהוא אופן אולי גם פלייליסט.

"ביוטיוב יש גם סוג של חיספוס באיכות. למשל במהלך המופע היה לי חשוב להשתמש בזה ולשמור על המסך באופן כזה שתמיד רואים שזה מסך מחשב. לא לנסות לייצר אסתטיקה מעודנת".

אני רוצה לחזור למשהו שאמרת קודם, אמרת שזהו ערב שהסך הכל שלו גדול יותר מחלקיו, למה בעצם? למה לא כל חלק צריך להיות מצוין בפני עצמו?

"טוב, את מעלה פה נקודה חשובה. כל ערב ישנן תגובות שונות לגבי קטעים שונים. יכול להיות מצב שעל אותו קטע יהיה מי שיחשוב שהוא הדבר הכי טוב שקרה באותו ערב ושמישהו אחר יחשוב שזו החוליה החלשה של הערב. בהתחלה עוד חשבתי לשנות אבל אז ראיתי שזה קורה באופן עקבי כל קטע זוכה לתגובות סותרות באופן קיצוני. אז התחלתי להבין שהסך הכל של הערב משמעותי יותר מהחלקים שלו. ואולי זה גם חלק מהקסם של הערב שאין מרכז כובד אחד שכל אחד יכול למצוא את עצמו אוהב קטע אחר. וזה בסדר ככה זה צריך להיות.

"הבדיקה שלי עם עצמי היא שכל קטע נעשה הכי טוב שאני חושבת שהוא יכול להיות. ויש פה גם את העניין של להמשיך לעבוד ולהמשיך לחפש. זה פורמט שאני עדיין מרגישה שאנחנו מגרדים את הקצה של הפוטנציאל שלו ומסקרן אותי להמשיך לעבוד עם זה".

"מה שמפעיל אותי ביצירה הוא בפירוש אינטרקציה"

אם נחזור לרגע אחורה, איך עלה בעצם הרעיון לפרויקט הזה?

"שיטוט ביוטיוב הוא קצת כמו שיטוט במוח מאוד גדול. הרבה פעמים מצאתי את עצמי משוטטת ועושה חיפושים לפעמים אחר דברים ספציפיים ולעיתים דרך רצף של מילים אסוציטיביות לחלוטין: חתול- סיגריה- כוס- מים, משהו תמיד יעלה. היו לי המון חיפושים מאוד הזויים ותמיד הגעתי למשהו שהפתיע אותי.

"אבל למרות השיטוט הרב שלי, הרעיון דווקא עלה מאינטרקציה ולא מהשיטוט הבודד. כל מפגש חברתי שהייתי נוכחת בו הסתיים בדרך זו או אחרת בסשן של יוטיוב. תמיד זה נגמר בזה שמישהו שאל אם ראינו איזה סרטון ביוטיוב ומצאנו את עצמנו יושבים מול לפטופ ומתחילים מין שירשור ארוך של צפיות.

"המקום הזה שיושבים ביחד וצופים ביוטיוב מאוד הסעיר אותי, המאגר האדיר הזה גירה לי את החושים והמחשבה הראשונה שלי היתה: אילו דברים אני יכולה לעשות כדי גם להיות ולייצר תכנים ליוטיוב? אבל אז היתה גם מחשבה השנייה שלצלם תכנים ליוטיוב זה לא באמת מעניין אותי, מה שמעניין אותי הוא להופיע. וכך נולדה ההחלטה ליצור פורמט שלוקח את הסרטון מהיוטיוב ומביא אותו לדיאלוג על הבמה שהיא המקום שאני מכירה הכי טוב".

תמיד הרעיונות לפרויקטים שלך נולדים מתוך המציאות?

"הרבה פעמים. כשיש לי רעיון טוב אני שומעת את ה'גלינג' הזה. ולפעמים אני יכולה להתעורר מחלום עם רעיון ולחשוב שהוא טוב. אני מרגישה שתמיד יש לי איזה סמן פנימי שגורם לי לדעת אם זה משהו שאני צריכה להתעמק בו או אם זה משהו שצריך להניח לו".

מה היה הכי חשוב לך בתהליך העבודה על הפרויקט?

"קודם כל היה חשוב לי להבהיר איזו תגובה אני רוצה על הקליפ המקורי ומתוך זה לצאת ולחשוב מה אנחנו עושים עם החומרים האלה. וגם חשבתי הרבה מאוד על השאלות שיצוצו בעקבות התגובה ועד כמה הן יהיו מעניינות. וגם רציתי לנסות לקחת את הדברים הכי שטותיים ולמקם אותם בארשת של חשיבות ולהפך. קצת לטשטש בין הנמוך לגבוה".

למה את לא מסתפקת בלעבוד על היצירות שלך, למה חשוב לך להיות מעורבת בפרויקטים גדולים יותר כמו הפרויקט הזה, או ללוות אמנותית את אחד המסכים ב'הרמת מסך'?

"אני יכולה לשער שזה בגלל שאני נורא אוהבת אנשים. אנשים זה דבר שמסקרן אותי אני לא אוהבת בידוד. מה שמפעיל אותי ביצירה הוא בפירוש אינטרקציה. להתחיל רעיון ולראות מישהו ממשיך אותו זה הרבה פעמים הדבר שמנער אותך ומשנה את כל כיוון המחשבה שלך. מה הכייף בלחשוב רק עם עצמך?

"אני כן רואה הבדל בין ללוות אמנותית ב'הרמת מסך' לבין הפרויקט ביוטיוב שמבחינתי הוא עבודה שלי, כל פרט שם אני יכולה לקחת עליו אחריות למרות שפתחתי אותו לשיתוף פעולה עם עוד אנשים. ב'הרמת מסך' היתה תחושה שאני מלווה תהליך ואולי זו גם העובדה שהדור שאני נמצאת בו עשה קפיצת מדרגה, ויש דור חדש של רקדנים שאנחנו נמצאים בעמדה של מלווים אותו. ויש לנו כבר איזשהן תובנות על הדרך שעשינו עד עכשיו. בראש שלי אני בת עשרים וקצת אבל אני כבר לא ורק עכשיו אני מפנימה את זה".

אז מה את רואה את עצמך גם בתפקיד של מחנכת?

"לפעמים, ואולי זה קשור גם לעובדה שילדתי לפני חמישה חודשים. יש איזה כייף בלהחליף כל הזמן עמדות, וכרגע העמדה הזאת הקצת חיצונית, הלא רוקדת, מאוד נוחה לי. אני הרבה פעמים שואלת את עצמי אם אני עדיין רוצה לרקוד או שטוב לי ונעים לי להיות בעמדה שאני אומרת למישהו לעשות משהו והוא עושה אותו מבריק. כרגע אני לא מרגישה כל חוסר".

רוב הפרויקט עוסק בקטעים משעשעים שגורמים לנו להחליק דרכם החוצה עליזים וטובי לב , אבל יש גם מקומות אחרים ביוטיוב, קשים לעיכול, למה לא בחרת בהם או שהמהדורה הראשונה היא מעין גרסת פיתוי ויש דברים שמחכים לנו במהדורה השנייה?

"חלק מהקטעים שיהיו במהדורה השנייה הם קטעים שעלו בפסטיבל האישה בחולון ואחד הקטעים הוא שיחה מאוד מטרידה בין בני זוג מתוך התוכנית 'בחדרי חדרים' של בילי מוסקונה לרמן. ויש גם רצון של שתי יוצרות להעלות תגובה בימתית לסרט על תאומות סיאמיות שמחוברות בראש כשצפיתי בסרט על התאומות הסיאמיות האינסטינקט הראשוני שלי היה מה פתאום? למה להושיב אנשים בהופעה מול זה? ואחר כך חשבתי למה לא בעצם.

"עוד אין לי תשובה לגבי זה אבל אני בהחלט חושבת שאני אוהבת את זה שזה ערב שיש בו כייף. אני לא חושבת שהכייף הזה לא מאפשר לצופה לצאת עם חומר למחשבה. השאלה לגבי המינון היא שאלה שאני אמשיך לשאול את עצמי. יכול להיות שאני אכניס גם תכנים כאלה לצד התכנים הנעימים יותר. ואולי זה כמו שאת אומרת, ברגע שהפורמט יתבסס ולאנשים תהיה הכרות קרובה איתו, אפשר יהיה ביתר קלות להפליג לעוד מקומות".

ומה עם אמנים מדיסיפלינות נוספות?

"הייתי מאוד רוצה לעשות משהו עם אמנים פלסטיים אבל אם יש מישהו מתחום אחר שאני לא חושבת עליו ויש לו רעיון הוא מוזמן להציע. זה לא כל כך חשוב מאיזה תחום אתה אלא יותר מה סוג התגובה שאתה רוצה לייצר. ביום האישה עשיתי משהו עם סבתא של הבן זוג שלי כי הרגשתי שהיא מתאימה. הכל פתוח".

נדמה לי שיש אצלך כל הזמן רצון לנסות וליצור עם האנשים הכי לא צפויים יצירה, כאילו שאת רואה באנשים ה'רגילים' או כאלה שהם לא רקדנים משהו שאף אחד לא רואה כמו למשל העבודה "מיקי מאוס" עם מיקי גורביץ' "קראו לנו ללכת" עם אבא שלך ואחותך.

"אני מאוד אוהבת את זה. אבל כרגע החלום שלי הוא להביא את האנשים הרגילים מתוך היוטיוב לבמה. בכלל הייתי שמחה לייצר עם אמנים מקומיים ממקומות שונים בעולם מהדורות חדשות זו גם תהיה הזדמנות לגעת בתכנים מקומיים. צביקה פיק עם הרקדן האוטומטי אולי לא יעבוד בפינלנד אבל בטוח גם להם יש את הצביקה פיק שלהם".

את עושה לא מעט דברים, מה היחסים שלך עם המחול?

"זה המקצוע שלי, זה מה שאני עושה רוב החיים שלי. יש מקומות שאני מרגישה בתוכם מאוד בנוח ויש מקומות שאני מרגישה זרה, אאוטסיידרית בעולם הזה. הרבה פעמים מחול כמחול הוא לא דבר שמאוד מעניין אותי. תנועה מעניינת אותי כשהיא מספרת איזה סיפור, כשיש איזה רעיון קונספטואלי שעומד מאחוריה. פחות מעניין אותי לחקור גופות שזזים בחלל. תנועה בשבילי היא אמצעי לחקור רעיון.

"הרבה פעמים יוצרי מחול חושבים שאם מבינים את העבודה שלהם היא נחותה, לא מספיק עלומה. מחול שהוא מאוד מחול גורם לי להרגיש הדיוט, אני יושבת ואני לא 'מבינה'. לכן הרבה פעמים אני גם מרגישה קירבה גדולה יותר דווקא ליוצרים מתחומים אחרים. יש משהו מאוד לא מתקשר במחול, מאוד מבודד, הרבה פעמים מלא חשיבות עצמית ורצינות וזה מקשה עלי להבין איפה המקום שלי בתוך זה".

יש משהו שלמדת על עצמך דרך המחול שלא היית לומדת באף דרך אחרת?

"ברור. המחול לימד אותי משמעת של עבודה ומקצועיות שאין לשחקנים בארץ לפחות, בדור שלי בטוח. לרקדנים יש מוסר עבודה שאולי רק לנגנים קלאסים יש. זה סוג של נעשה ונשמע בקטע טוב. קודם עושים מנסים מכניסים לגוף ורק אחר כך בודקים. אין פטפטת. אני מרגישה שיש לי מזל גדול שחונכתי ככה".

רננה רז לא חולמת היא פשוט עושה ובשנים האחרונות היא מתעקשת על מה שמעניין אותה מבלי לשאול את עצמה אם זה מחול או לא. מבחינתה העיקר הוא שהיא במיטבה ויש בה חדווה.
בימים אלה המהדורה השנייה של YouMake ReMake נמצאת בהתהוות, ב- 8 בנובמבר עולה בבכורה עבודה שלה בסוזן דלל שהפס קול שלה מורכב מהימנונים של מדינות שונות. "הרעיון הוא לנתק את ההימנון מההקשר הפוליטי שלו וליצור נרטיב חדש". ולא, לא נשמע את 'התקווה' שהוא "המנון שיש לנו התנייה מאוד ברורה לגבינו, וקשה מאוד לעשות את הניתוק הרגשי". למרות שאני מציעה לה לחשוב על להשמיע את 'התקווה' בהתחלה ולהגדיל את הסיכויים שלה לקבל מלימור לבנת פרס על יצירה ציונית.

לסיום אני רוצה לשאול שאלה לא אינטיליגנטית, את מוכשרת ויפה וחכמה ויש לך בן זוג ואת אמא לעומר מה יהיה? מה אני מפספסת, איפה הפגם?

"קודם כל תודה. אני יכולה להגיד לך שאני מאוד לא יודעת ליהנות מכל הדברים שמנית. אם יש משהו טוב שעומר, הבת שלי, הביאה לחיים שלי זו היכולת לראות את הדברים האלה ולהודות עליהם. כי רוב הזמן אני נמצאת באיזה סוג של חפירה. אני קשה עם עצמי מאוד.

"זה נעים לי שאנשים אומרים שאני יפה אבל במקצוע שלי, במחול זה לא עזר לי אולי אפילו להפך. הרבה פעמים זה עורר אנטגוניזם והסתובבתי עם תחושה של חוסר צדק, תחושה שאנשים לא באמת רואים את מה שאני עושה אלא יש להם דימוי על מי אני והם כותבים מתוך הדימוי הזה. זה מתסכל. אני מבטיחה לך שאני לא הולכת כל היום ואומרת לעצמי איזה כייף לי. זה לא עובד ככה.

"להיות יוצר זה לחיות חיים לא יציבים, תפיסת הבטחון שלך לא מעט פעמים מתערערת. לפחות עכשיו, עם עומר, אין לי את הזמן לחפירות האלה ואני מתמקדת בעשייה אני נהנית לעשות את מה שאני עושה ואולי לכן אני יפה בעיניך".
אז לכו לראות את המהדורה הראשונה של הפרויקט המאוד משמח הזה YouMake ReMake כי בעוד חצי שנה כשהמהדורה הבאה שלו תצא, אתם כבר תהיו מכורים ותרצו לראות אותה ראשונים. כי זה כבר די ברור שבסוף או בעוד שלוש שנים, מתוך כל המהדורות, יהיו קטעים שיהפכו לקאלט, ואז תצטערו שלא ראיתם את כולן.