"מרתון" מאת אהרונה ישראל
הרעיון של "מרתון" פשוט מאוד: שלושה רקדנים (מירב דגן, איליה דומנוב, דניאל פייקס) רצים במעגל במשך 50 דקות. הם משנים כיוון, וממשיכים, מנסים לעקוף האחד את השני, מתעייפים, שוקלים להפסיק לרוץ, מתפרקים ואוספים את עצמם שוב. וכבר כשאנחנו נכנסים לאולם הם בעיצומה של ריצה וגם כשאנחנו יוצאים בסוף, הם עדיין רצים, מכורים למעגל, כיאה לישראלים טובים 'משורה ישחרר רק המוות' או אחרון הצופים.
ככה במשך 50 דקות הם מעלים באוב פרגמנטים של "ישראליות" דרך ג'סטות, מסמנים דרך מילים בודדות ומשפטי מפתח את נתיב קיומנו במקום הזה- לימין הרם, שיקסה, הורה, נחמן, זהירות רימון! , יזכור, אחרי.
תוך כדי ריצתם אנו מתוודעים גם לאישיותם ולסיפורים האישיים של כל אחד מהם. מירב מספרת על ילדות רווית אידאלים של בת למשפחה שכולה מדרגה שנייה, דניאל נאבק בדמות האב ובתדמית הילד הטוב שדבקה בו, ואיליה מספר על הקונפליקט הרוסי-ישראלי שלו ועל בנו.
אהרונה ישראל מנסה ליצור ב"מרתון" עבודה חשופה וסייסמוגרפית, לקלף את אנטומיית הגוף והנשמה מכל מעטפות ההגנה ולהשאיר אותן חשופות ומגולות לחלוטין. והיא שמה ללעג את האנדרטאות כולן, מספרת את הייאוש ושארית התקווה שבנו. עוקדת את הרקדנים ואותנו אל המעגל עד שאנחנו הופכים לחלק מהריתמוס, עוברים ביחד איתם את אותו תהליך אותנטי של סיחרור והתשה מתגברת. נשבים בתוך הצורך לשמור על הצורה הסיזיפית של המעגל ,ומפחדים לאבדו.
והמבנה מבריק בפשטותו אבל דווקא הטקסט שמבקש לרחוש ולהיות מעין מבנה פנימי מרחיק אותנו. והוא מתרומם וקורס כל הזמן, ושעוותם של הרקדנים לא מצליחה לחדור לנו אל מתחת לעור, מה שמשאיר את המרחב גולמי. רק ב'ריקוד העצב מדרגה שנייה' של מירב דגן יש רגע שהקו נהפך לדימום פנימי, שחודר את ליבנו.
מה נשאר מעבודה שכזאת, מלבד הזיכרון ההולך ודועך של אלה שראו אותה? נשארת רעננות, ואיזו רלבנטיות והד עמום ורחוק.
פורסם בידיעות אחרונות ב-21 לאפריל 2013