להקת NDT2 תיאטרון המחול ההולנדי

כשירי קיליאן, מגדולי הכוריאוגרפים, הניח לפני 45 שנה יסודות ללהקת בת צעירה בתיאטרון המחול ההולנדי NDT, היה נראה שמדובר בחממה ששימשה כעתודה ללהקה האייקונית המרכזית שהייתה אחת מלהקות הצמרת של המחול העכשווי בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20. אבל NDT2, מגנט לרקדנים צעירים מצטיינים מזה עשרות שנים, כבר מזמן עומדת בזכות עצמה. והמפגש איתה מגלה להקה מלאת חן, המאוכלסת ברקדנים נהדרים, טכניקה משובחת, מאגרי אנרגיה בלתי נדלים, דיוק , תזמון וברק ביצועי שאנו חולמים למצוא בלהקות צעירות.

בתוכנית שנעלה את עונת המחול בהיכל אומנויות הבמה בהרצליה הם העלו פסיפס של שלוש יצירות קצרות. את הערב פתחה היצירה "10 דואטים על נושא הצלה“ (Ten Duets on a Theme of Rescue) מאת הכוריאוגרפית הקנדית קריסטל פייט. יצירה קאמרית אינטימית שנוצרה במקור ב–2008 עבור להקת "סידר לייק בלט" מניו יורק. בתוך במה פתוחה שמשמשת מעין חדר חזרות תחום ומואר בפרוז'קטורים ניידים הערוכים במבנה של חצי מעגל, מבוצעים עשרה דואטים על ידי חמישה רקדנים, שתי נשים ושלושה גברים, בהרכבים משתנים. העבודה לצלילי מוזיקה מאת קליף מרטינז מתקיימת במרווח שבין הקריסה התהומית וההיעלמות להתהוות מחדש. הגוף רכון קדימה הראש צמוד לריצפה והידיים פשוטות, מושטות לאחור. זוג רקדניות נשענות זו על צוארה של זו והן קורסות ביחד לריצפה. מדובר בעבודה צנועה בהגשתה, אבל מסחררת באפקטיביות שלה, אד של אינטימיות רכה עולה ממנה. מספיק להתבונן בזרועות, בכפות הידיים המייצרות כאן ממד חדש של פגיעות.

את "אשכול" (Cluster) היצירה השנייה שעלתה בערב, יצר בשנה שעברה במיוחד עבור הלהקה הצעירה הכוריאוגרף המוערך אדוארד קלוג, מנהלה האמנותי של להקת מריבור הסלובנית מזה 20 שנה. שישה רקדנים לבושים בגדים תחתונים בצבע גוף, נעים לצלילי מוזיקה מקורית מאת מילקו לזר. המוזיקה האלקטרונית של לזר מזכירה לנו שעון מתקתק או גלגלי שיניים של מנגנון מורכב שבו כולם עובדים ביחד. זו עבודה שמבוססת על פעולה יחידה, מבריקה ופשוטה, הממומשת בדיוק קפדני, כמעט ללא סטיות או הפרעות המחריגות מהשורה רקדן. השעון שלא מופיע בה, הוא זה שמכתיב את ההיגיון שלה: כמו שעון, היא עשויה מנגנון אחד, שעובד ללא הרף, עיוור לתכנים שעוברים דרכו, מתקתק ולא עוצר, בלופ שיכול להימשך לנצח, או עד שתאזל הסוללה. התנועה ממוכּנת, ממושטרת, והקיטוע והפרגמנטציה הם הטקטיקה המרכזית בעבודה. ונדמה שמה שיוצרים הרקדנים היא תצוגת זמן בלתי פוסקת. והדימויים היפים מאוד, הסטריליים מאוד, כמו תכשיט על קטיפה שחורה, כמו כוס קפה על שיש בוהק. אין אבק, כתמים, רבב. אין איומים, אין רגשות, ולמעשה אין התרחשות. כולם קפואים בבועה מנוכרת ומסוגננת לעילא, נעים בתוך אנינות סטרילית ומדודה, שכמו ממתינה לשורת מחץ עדכנית ומושחזת. וגם האופן שבו הכל מתלכד בסוף לאשכול כשבמרכז הבמה ניצב רקדן חסון זוג רקדניות נתלות על כתפיו, למרגלותיהן זוג גברים ורקדנית נוספת חובקת את צווארו נתלית עליו מלפנים, מרגיש שרירותי. חלק מאותה גנדרנות פטישיסטית שבמקום לאפשר לנו להימלט מן השעה, אנחנו ניגפים, שוב ושוב, אל תקתוק הזמן הכרונולוגי.

העבודה שנעלה את הערב, "סיפור לפני השינה" (Bedtime Story) מאת הכוריאוגרף הישראלי נדב צלנר, התרחשה בתוך פסקול מוזיקה מזרח תיכונית, סורית, ערבית, תוניסאית. המונוכרומטיות של התלבושות השחורות-פיג‘מות שעליהן נחשים, והקופסה השחורה שבה נעו הרקדנים, עזרה לתנועה האקספרסיבית ולשפע שהציע לנו צלנר להיות ממוקד ומהוקצע, לא עולה על גדותיו, לא מתפזר. והכל קורה בקצב מסחרר, גוף הרקדנים כמו אחוז דיבוק והם נעים בקלות, בלי מעצורים, נקשרים, קופצים, מחליקים, מרפים, מנענעים כתפיים, חורצים לשון, מצחקקים, משתובבים בחדווה ביקום של שמחה והתעלות. ויש גם הרבה קטעי סולו קצרצרים, כל אחד רוקד את הריקוד שלו, שבריר החלום שלו, ממציא לעצמו חלל שעדיין לא עוצב, כמו הבזקי זכרון מזמן אחר. ויש משהו בלתי מבוית ויצרי ומלא תשוקה רעננה בעבודה של צלנר, סיפור של אלף לילה ולילה לכוד בעולם שאין לו חוץ. ואין במה להסתבך, אפשר לצלול, לגרור מחיאות כפיים.